מונגוליה - החטיפה או: ג'נגיס חאן חזר לנדודים

 הלידה

צרה צרורה

כשאלף וחמש מאות קזאחים נרגזים הריעו למטוס הקטן, שזה עתה הכריחו את צוותו להמריא מהמגרש המכונה שדה תעופה - למרות חזותו כשל מגרש כדורגל - מפקד משטרת אולגי נפנה אלי לאט, לבוש במעיל עור כהה, על שפתו העליונה שורטט שפם דק גזוז בקפידה, טבעת זהב אדירת מימדים לפתה את קמיצתו יחד עם צרור מפתחות מרשים.

הוא סימן לי לגשת אליו וכשראה, שאני עדיין לא מרוצה מהמכות שחטף ידידי המונגולי אֶדרימיט - כאשר ניסה בגופו לעצור את נציגי ההמון הקזאחי, שעדיין צווח שם במגרש אחרי חטיפת המטוס שלנו - שאל אותי לשמי באנגלית מרוסקת ומעורבת ברוסית. תחושה לא נעימה של סכנה אחזה בי ולא עניתי מייד.

"מאיפה באתם?" שאל האיש, שהתהלך שם כטווס.

"מישראל" אמרתי, ומיד הבנתי ששגיתי.

"בישראל הורגים מוסלמים" אמר השפם הדקיק וסובב את טבעת הזהב.

"מה פתאום?" החזרתי לו, "אני בעצמי מוסלמי....."

רציתי מיד להגיד ששמי הנוסף הוא נפתלי יסלוביץ', אבל רוח טובה יצאה מערבות מונגוליה, שבקצהַ המערבי התרחשה הדרמה המוזרה. מה שאמרתי אז במקום בדיחה תפלה, היה - "בִּסמיללה, שמי סֵיפי אִבְּן יוּסוּף".

השפם הדקיק נדרך ובחשדנות גדולה שאל, "אתה מוסלמי?"

"בוודאי", החזרתי לו. "לא סתם מוסלמי, אלא גם מורה, וכל האנשים שאיתי גם הם מוסלמים מישראל". עשרה חברים ישבו באותו רגע באכסניה מרופשת בעיירת המחוז הקזאחית הסמוכה, אולְגִי, מבלי לדעת בכלל שמטוסם נחטף בזה הרגע והם נדונים כנראה לבלות זמן ארוך ורע במקום הנידח הזה.

המשטרה שחררה חיוך קל, הושיטה לי את היד עם הטבעת ואמר בערבית שבורה, במבטא מחריד - "ברוך הבא אחינו", ושוב באנגלית מעורבת ברוסית, רצוצות לחלוטין שתיהן, "לנו, המוסלמים, יש עתיד גדול. אנחנו נקים מדינה אחת, מאירופה עד מונגוליה ועם מונגוליה בתוכה".

ההד הפונדמטליסטי שעלה מהטקסט המוזר הזה - באחד המקומות הנידחים בעולם, בלב אסיה התיכונה, בקצה המערבי של מונגוליה על גבול קזאחסטאן וסין - היה מאיים.

מנהל שדה התעופה היה מאיים יותר. הוא האזין מהצד ברוב קשב לדו שיח ואמר בשקט שאני משקר, שאינני מוסלמי, שהוא לא מאמין לי, שאני לא "אח" אלא זר, שאנחנו בישראל הורגים מוסלמים ולכן אינני יכול להיות מוסלמי וכך גם כל האנשים שהגיעו איתי. עוד פחות מרגיע היה לשמוע אותו אומר, שאנחנו גרועים מהמונגולים עובדי האלילים. בהגדרה הגסה של עבודת האלילים הוא אמנם צדק, אבל השלטון במדינת הענק הזו נתון בידיהם והקזאחים כאן, היו מיעוט מוסלמי, תוסס וסורר. ועוד אמר, ש"כאן, באולגי שלנו, כולנו מוסלמים ואנחנו מאוד לא אוהבים זרים....."

מרגע זה, במשך שלשה ימים ומחצה, התחולל המאבק ביני לבין מנהל השדה. ניסיתי נואשות ליצור קשר עם העורף שלי בעיר הבירה, אולאן בטאר, המרוחקת כמעט 2,000 ק"מ ממקום "שביי", כדי לספר להם שהמטוס שלי נחטף, שאין לי אפשרות לזוז מהמקום, שברחוב מסתובבים קזאחים חשדנים, שאין לי שום וודאות שאוכל להשיג מזון עבור עשרת האנשים שאיתי, שהאכסניה בה כלאןו אותם מרופשת, שאין בה תנאים סניטריים הראויים לאנשים מן היישוב, ושאת כל הנאום הזה יעבירו בדרך כלשהי לישראל, למי שעמד מאחורי המסע שלי למונגוליה.

פרט נוסף, שהסתבר בעליל כי הוא החשוב ביותר בכל המאבק, היה להביא ממרחק 2,000 ק"מ מטוס חלופי, להסתער עליו בטרם שעוד 1,500 קזאחים נזעמים יגיעו מהעיירה ויחטפו אותו, כפי שידעתי כבר שהם יודעים לעשות, ובעיקר - שהמטוס הזה ימריא מ"החור" הזה איתנו, לפני שנגמר האוכל ולפני שאני עם אנשי, נהיה באמת לפותים בצבת האלימות המוסלמית הכבושה, שנעורה בלבות הקזאחים שונאי הזרים של אולגי.

המאבק הזה בן שלשת הימים ומחצה, נראה ממרחק הזמן, כמו שעור בדרמה יוצרת למטומטמים. בשעור הזה ניצלתי את בורותם הפילולוגית המוחלטת של שובַי ואמרתי לישראלים שאיתי, בעברית טהורה - "מכאן ואילך אתם מוסלמים", או אחרי יום מייגע "מכאן ואילך חבר'ה, אתם לא יוצאים לבד מן האכסניה כי הקזאחים בחוץ נהיים לא סימפטיים", או, כאשר היה לי כבר ברור שמטוס חלופי עומד להגיע, כי החברים באולאן בטאר קלטו את השידור שלי ועבדו יפה - "חברים, המטוס יגיע תוך זמן קצר. נא להתארגן לתזוזה לשדה - במשאית רעועה קשורה בחבלים ובחוטי ברזל - וכשיגיע המטוס, החזקים (אתה, אתה ואתה...) משתלטים על הדלתות והאחרים מתחלקים ל- 2 קבוצות (אתה ואת ואת ואתה...) עולים בריצה דרך הקדמית ומתנחלים במושבים". ועוד כהנה וכהנה.

החוצה

מה שלא אמרתי בקול רם אלא רק לחבר אחד, זה שאני מתכוון להצמיד סכין מטבח לצוואר של מנהל שדה התעופה ולהעלות אותו למטוס איתי בתור בן ערובה עד ההמראה עצמה, אם תהיה שם הצטברות מסוכנת של מקומיים.

החלק הראשון של "המאבק" היה מבחן האמינות, המוטלת בספק, של מוסלמיותי. לצורך העניין דאגו מנהל שדה התעופה, ומפקד המשטרה המקומית באמצעות מתווך דמוי סרסור ורועה זונות מקומי, להביאני אל מנהל המוזיאון הלאומי הקזאחי, שהוא מופתי, ואל האמאם של המסגד בעיירה, כדי לבדוק אם אכן אני יודע לקרוא בקוראן ואם אכן אני יודע בעל פה את התפילה, ומהם עיקרי האיסלאם. מה שהטה את הכף לזכותי היה טיול "אקראי" אל המסגד, בלוויית בוחני. משהתקרבנו אל המסגד ראיתי שעל מרפסתו מונחים מאות ספרי קוראן עטופים בניילון. איש לא נגע בהם. הבנתי שאלו המשלוחים שהתורכים והאיראנים מעבירים למדינות המוסלמיות החדשות, הקומוניסטיות לשעבר. הבנתי גם שמנהל שדה התעופה ומפקד המשטרה לא מבינים דבר וחצי דבר בדתם המחודשת. כשהגענו אל מרפסת המסגד עצרתי ותבעתי מהם לחלוץ את נעליהם, ממש כמו ש"אצלנו בישראל" עושים. זה עשה על השניים רושם רב ....

עד עצם הרגע הזה לא ברור לי אם ספר הקוראן שקיבלתי במתנה מהאמאם הוא אות להערכה, או חלק מהמבחן עצמו. ומה בעצם היה בעל ערך רב יותר - ידיעותי בחומר הבחינה או הדולרים שזרמו מכִּיסַי אל כיסֵי מפקד המשטרה, מנהל השדה ורועה הזונות.

סופו של דבר, שאחרי יומיים וחצי מעצבנים, מצאנו את עצמנו - החברים שהחליטו להצטרף אלי למסע בעקבות ג'ינגיז חאן, הקיסר המונגולי האגדי, וצוות הסרטה שתיעד את המסע ואיתו גם את ארועי ה"חטיפה" וההיחלצות - יושבים במטוס שרץ ומקרטע על מגרש חול ואבנים כדי להמריא חזרה מזרחה אל אולאן בטאר, בירת מונגוליה.

כשהמטוס ניתק עצמו מהקרקע ונסק כמו ברווז עילג אל השמים חשבתי לעצמי, שההפתעות הבלתי אפשריות של ארץ הפלאות הזו, מונגוליה, הן כנראה אין סופיות ובלתי ניתנות לחיזוי. וודאי, שאינן ניתנות להמחשה עבור מי שלא היה שם, ושבכלל מונגוליה היא לא ארץ אלא מקום לא על הכוכב המוכר לנו, ומכל מקום, אין היא בסוף המאה העשרים, אלא באמת היא עדיין מתנחשלת עם ערבותיה האין סופיות במרחב זמן רחוק מאוד מן המאה העשרים; ובכלל, שאם המאה העשרים באה לביטוי מחוץ למונגוליה באלימות, ובמרדף הנצחי אחר הבלתי אפשרי, אז באמת טוב יותר להשאר בערבות הקסומות של הארץ הריקה והענקית הזו, כי זה כמו לחיות, לא בתוך חלום, אלא את החלום עצמו.

ועוד, חייכתי לעצמי כשחשבתי, האם הַצייד היה מסוגל לעזור לי בריקוד הקוסמים שלו, כשם שהצליח לשכנע את רוחותיהן של המרמיטות אותן יצא לצוד, להביא אל כוונת רובהו את החיות, שאת עורותיהן פשט מעליהן כאשר נפגשנו.
ואם לא הוא, אז אולי השמאן אדום הגלימה היה מסוגל בשירתו הבטנונית והרוטנת, להביא באורח פלא לכך שבמקום במטוס, אהיה עכשיו, בעצם הרגע הזה, על שפת אגם חובסגול, בתוך הטייגה המונגולית, במקום שסוסי בר רועים בתוך המים, וברבורים מנהלים מאבק ברוח.

מן הרומח אל הפלצור

ג'נגיס חאן נולד בשם טֶמוּגִ'ין. פירוש השם בשפת שבטו, הוא איש הבז הלבן. זה גםהיה סמלו, שהיה רקום על נסי הקרב שלו. הוא נולד במקום בלתי ידוע בערבה הקרה של מרכז מונגוליה ומת זקן, וכנראה גם פצוע מאוד. בין לבין - כבש כמעט את כל אסיה והקים אימפריה, שהשתרעה מהים הבלטי עד ים יפן. את הופעתו האמיתית על במת ההיסטוריה ערך לראשונה רק אחרי שחצה כבר את גיל 40, עובדה זו לכשעצמה הופכת אותו להפתעה. עצמתו המייראת, אכזריותו, כוח השליטה שלו על פרשיו המהירים והאימה שהטיל לפני יותר מ- 750 שנה על אירופה, מעידים עליו, שהכשלון האמיתי והיחיד שלו, היה בעצם זה שמֵת. עם מותו החלה למות גם האיפריה שלו. האימה שהטיל החזיקה עוד מעמד בימי יורשיו במשך כארבעה דורות, אבל בסופו של דבר, גם היא נעלמה וכלתה מן העולם והיום אין שום ארץ כבושה בידי מונגוליה. להיפך. חלקים ממונגוליה כבושים בידי הרוסים וחלקיה האחרים - בידי הסינים. אפילו על מקום קבורתו של טֶמוּגִ'ין-ג'ינגיז חאן, יש יותר משלוש גירסאות שונות וכנראה שכולן שגויות. מהאימה והעצמה נותר רק הסיפור.

הסיפור הזה הצית את דמיוני בילדותי ורדף אותי עד למימוש החלום - ללכת בעקבות ג'ינגיז הגדול לנסות לאמוד בעיני ובחושי, מהו המקום שממנו יצא שודד היבשות הזה ושאליו נעלם חזרה מבלי להותיר אפילו אבק של עקבה.

מהסרט הנפלא "אורגה", שהוא סיפורם של אנשים מונגולים במפגשם עם נציג מארץ רוסיה, זכרתי רק את הנופים הפתוחים הענקים, שגוונם זהב וירוק וש"אורגה" הוא הפלצור, שבאמצעותו תופסים סוס במרוצתו ואישה במנוסתה. משקמתי לממש את החלום, עזבתי את אולאן בטאר, שפירוש שמה למרבה האירוניה הוא - "גיבור אדום" ונכנסתי עמוק אל תוך הערבה המונגולית. האנשים מרוסיה עזבו את מונגוליה כי ארצם שלהם הפכה בעצמה לקבצנית. משעזבו הרוסים, נותרו פחות מ-4 מליון מונגולים לחלוק בינם לבינם שטח, שגדלו כגודל ספרד, אנגליה, גרמניה, צרפת ואיטליה גם יחד; ובעברית פשוטה - הארץ הזו ריקה! לא זו בלבד שהיא ריקה, גם עם הלוחמים האכזר והנועז, שפרשיו כרתו את ראשי אויבהם תוך כדי דהרה פראית על סוסיהם הקטנים הפך בהוראתו של מנהיגם - אלטאן חאן, לפני כארבע מאות שנה, לעם של נזירים בודהיסטים המעריצים את הדלאי למה מטיבט הרחוקה. מי שלא היה לנזיר, חזר משדות הקרב אל הגֶר, הוא האוהל המונגולי הלבן והעגול, נטל את אשתו, ילדיו, הוריו והעמיק אל תוך הערבה.

שם רחוק מתגרת ידו של העולם החיצון, חזרו נודדי הערבות אל אלוהיהם האמיתיים: רוחות של עצים ונהר, נשמות בעלי חיים ותבניות מוזרות וקדומות של אבנים וסלעים. שם, בערבות, חזרו לגדל את גמליהם הבקטריים כפולי הדבשת ואת סוסי הפוני הקטנים, את צאנם ואת היאקים השעירים והגדולים.

מי שחסר יאקים או סוסים, נוטל פלצור ויוצא לערבות לחפש את עדריו המשוטטים, לוכד אותם כדי להחזירם למאהל, לאלפם בינה או לאכלם. לפלצור לא קוראים "אורגה", כמאמר הסרט, אלא "אְרְק".

שעות, שאתה עובר במשאית "זיל" רוסית נטולת קפיצים בדרכי הארץ הזו, שאין בה, מרגע שיצאת מתחומי אולאן בטאר, אפילו קילומטר אחד של אספלט ועצמותיך מתפרקות, בהעדר ענין מוחלט, שמגלה נהג מונגולי בשימוש אפשרי במצמד. שעות, שאתה חולף בעולם שכולו תפאורה של מרחב אין סופי, של אויר רגוע וקסום, שאווזי בר סיבירים, ברבורים מזמרים ועגורים קדושים מרחפים בשמיו, וחיות אין סוף מהלכות בגבעותיו. שעות, שאתה צולח נהרות נטולי גשרים בזה אחר זה, שעות, שרק איוושת הרוח וצרצור החגבים בעשב מעידים, שהתפאורה הזו נושמת, שיש חיים ומתח בשלווה הלא מציאותית של מונגוליה.

ארץ ריקה, אתה אומר. אבל לא ממש. זו ארץ שמעגלי המוות האלים והקדום שבה, התכנסו עם תום עידן הכיבושים והפכו לנקודות, שבהן החיים אלימים לא פחות, אך הם מכוסים בחיוך תמים של משפחה מונגולית היוצאת מהאוהל הלבן ומזמינה אותך פנימה במאור פנים לאכול גבינה קשה, או ללעוס גוש של שומן כבש קר, או לשתות קוֹם - חלב סוסות תוסס ומשכר - או תה מלוח מחמאת יאק..

הנשמה והדם

אין רחמים אצל אנשים עניים. עוד פחות אצל העניים שסכנת הרעב מרחפת עליהם. מונגוליה הדרומית היא מדבר גובי הנורא ומונגוליה הצפונית היא חלק מהטייגה הסיבירית. חולות וסלעים אין סוף ואגמי מלח מאיימים במדבר, ויערות, אגמי תכלת קרים ונהרות גדולים בטייגה. מי שחי בין שני הקטבים האלה חייב לאכול כל מה שזז, או לרכב עליו, או לרתום אותו.

כל מה שנאכל הוא נשמה, וכל נשמה היא חלק מהמרחב הגדול שהמונגולי הרעב יודע, כי הוא עצום וחזק ממנו. הוא מדבר צחיח וממית או טייגה, שקפאונה רצחני. אשר על כן, המונגולי ישחט את הכבש לא בעריפת הראש ובהגרת דמו עד צאת הנשמה, אלא יחורר נקב בחזהו של הכבש, ישחיל את ידו פנימה וילחץ על הלב. הדם נותר כולו בגוף. אחר כך יאסוף האיש את הדם בכפות ויעשה ממנו תבשילים עתירי חלבון. קודם לכל אלה, יעמוד השוחט עם המאכלת בידו ויבקש מחילה מהכבש על שמיד ימות, שאם לא כן, תבוא רוח הכבש לאוהל ליטול נקמתה ממנו.

כדי לחיות את כל זה, לבקש מחילה מכבש, שאת דמו שתו, להתחנן בפני רוח הארנבת או המרמיטה שיֵיאוֹתוּ ליהרג, אי אפשר להאמין באלוהים שאנחנו מכירים. זה שלנו הוא כעסן, דבר לא מרצה אותו ויש לו נציגים גם בפוליטיקה. אי אפשר גם להאמין בדלאי למה מטיבט, כי הוא, כפי הנראה, לא מבין אף מילה במונגולית והוא חי בארמון רחוק מאוד מאהלי הנוודים בערבות האור הרך והעשב הקר של מונגוליה. כאן מאמינים ברוחות של הערבה וההרים והיערות והמים ולכן גם מקימים להם מקדשים קטנים, בכל מקום שהוא מָעֲבר מתחום שלטון הרוּחַ האחת לממשלתה של האחרת.

פרש בגלימה אדומה

את מקדשי הרוחות מקימים על כל גבעה רמה. לא תחת כל עץ רענן, כי במקום בו ניצבים המקדשים יש דרך, כדי שכל עובר אורח יוכל לכבד את הרוח או את הנשמות. ובמקום שיש דרך אין עצים כי ביערות העבותים של הצפון אין דרכים ובדרום אין יערות אלא מדבר. מה שנשאר הוא הגבעה הרמה, שעל כן דרך המטפסת על גבעה רמה נשארת על קרקע הערבה וגם מתקרבת לשמים. מהגבעה רואים את העמק שבו יש רוח חשובה וגם את הנהר שמן הצד השני, וגם בו יש רוח בעלת עוצמה, וחשוב שלא רק האדם יראה מן המקדש את המקומות, שבהם שוכנות הרוחות והנשמות אלא, שגם הנשמות של העמק והנהר יראו את המקדש מרחוק, וממילא יידעו בכל פעם שאדם עובר, שהוא ממלא את חובתו הקדושה.

על הדרך הראשית העולה מלב הערבה המונגולית אל אגמי הצפון של הארץ, סמוך לאִירְקוּצְק שבסיביר הרוסית, עוברת מדי יום משאית אחת רעועה וטעונה באנשים, וגם אולי שלושה אופנועים. בימי הסתיו עוברת בדרך הזו, מדי כמה ימים, גם שיירה של נודדים שפרקו את אהליהם, עמסו את כל המטלטלים על עגלות עץ ישנות, שגלגליהן עץ והן רתומות לשוורים או ליאקים סבלניים, וכך, בקצב הבקר האיטי מתנהלת שיירה של אנשי ערבות מונגוליים.

היאקים סוחבים את העגלה, העגלה את הגֶר המתקפל. סוס קטן סוחב מונגולי גדול על גבו וגם אישה וגם ילד וכולם זוחלים אט אט אל מקומות, שהחורף הקרב קל בהם יותר. ועוד על הדרך הזו - פרשים, שעוברים עטויי גלימה וחמושים ברובים עתיקים ובאבנט מפואר על גבי סוסיהם ואין לדעת מהיכן להיכן הם נעים. גם לא משנה. התנועה האיטית במונגוליה חשובה מעצם קיומה, שכן אז אפשר לדעת שבערבה הגדולה יש חיים ולא רק נשמות. ולכל הנעים בדרך יש חובה - לכבד את הרוח ואת הנשמה שברוח.

פרש בודד, שהוא גם שמאן גדול ומוכר עטוי גלימה אדומה כדם, מגפיו מעוטרים ברקמה ורובהו מפואר, עלה מממשלת רוח העמק אל תחום שלטון רוחות ההר. במעבר שבין לבין ניצב המקדש; לא מן הסוג הדומה למקדשי המזרח הרחוק, אלא - גל אבנים ענק שנקרא "אוּבוֹ" בלשון חָ'לְח' וטוּנְגוּס, טוּבָה וג'וּנְגָר, בוּרְיָאט וזחאצ'ין - כל אלה שבטי המונגולים בערבות. את ה- ב' מבטאים כך, שרוח מן הגוף מתגלגלת על השפתיים ואינה נותנת להן להסגר לכלל "בּ" דגושה אך מרווחת אותן כך, שגם רָפָה היא לא תהיה. מן "ב" מגולגלת ומשורבבת, כמו נהמה קטנה או כמו אוושה של רוח. "אוּ-בוֹ". על אבני אובו שקטרו חמישה מטרים וגבהו שלשה מטרים ואף יותר, מניחים בקבוקים וקופסאות, סיגריות וכסף, ניירות עיתון וקרני כבשים ויאקים, חלקי מתכת, שאף לעני שבמונגולים אין חפץ בהם, קרעי בד וקרשים ושיחים. כאילו במתת החפץ הדל יש מעין כריתת ברית עם הרוח. מעין חוזה - "אני, האביון באתי למקדשך הרוח והותרתי כאן לא רק מילים אלא גם חלק מעצמוּתִי", שהרי בעוני של יושבי הגֶרים כל פיסת נייר ובדל מתכת הוא חפץ של שימוש, וכאן הוא מוגש כמנחה לאובו.

הפרש אדום הגלימה ירד מן הסוס הקיף את האובו שלוש פעמים במעגול שלם, משמאל לימין, כדרך שנע הזמן וכדרך שסובב העולם בחלל. הוא ברך את הרוח והרכין ראשו בפני האובו. אם הפרש פוגש בעובר אורח, או ברוכב אופנוע או בפרש אחר, הוא מברך אותו כי יכלתו לברך כבר מוכרת בערבה הגדולה ואנשים מחפשים את דמותו עטויית הגלימה.

כך קרה שם, בצד האובו. הנפגשים הזו מים מבושמים זה על מצחו של זה, כבדו איש את רעהו בשקית של צמחים ריחניים והתיישבו למרגלות מקדש האבנים. כדרך הנודדים שאינם מכירים זה את זה, הנודדים בערבה הזו מכירים זה בזה. לאחד יש סוס ולשני יש רובה. לאחד שיג ושיח עם הנשמות ולשני סיגריות, האחד יודע מה קורה בעמק והשני בא זה עתה מהיערות. האובו מפגישם ומסיר מעליהם את הסימנים המפרידים בין אדם לאדם. כך ישבו בעיגול קטן שהוא התבנית של העיגול הגדול יותר של המאהל שהוא התבנית של המעגל הגדול עוד יותר - החיים הסובבים בערבה, בין המדבר לטייגה, בין הקרח של החורף וסופות החול של הקיץ, של תנועת השמש והירח ושל החיים כולם. אכלו, שתו, ובכל פעם שהגישו לפיהם את המשקה, הזו ממנו קודם לכן לשמים ולאדמה, שעל כן האובו צפה על מעשיהם ונשמות האדמה והשמים צופות אל האובו.

בתום המפגש, שהוא תפילה, שהוא טקס, קמו והלכו. הפרש האדום, השמאן, לאן שהולך פרש אדום שמאן, והפרש נטול הצבע לאן שהולך אחד כזה, והאופנוען לאן שנוסע אופנוע, וגם זקנה שהיתה שם הלכה. אני מן המערב הרחוק, שבו הכל מסודר ואין מושג כזה אצלנו - "לאן שהוא". לנו יש יעד קבוע ומוגדר ובדרך כלל "נשמה" עבורנו, היא ערך רפואי או פנתיאוני. עמדתי ליד האובו ולא האמנתי, שאכן בסוף המאה העשרים, ביבשת שלנו יש דבר כזה, שאנשים מכבדים רוח ונשמה ואף נותנים להם אוכל ושתיה.

הלכתי לחָטְגָל, שהיא עיר רפאים על שפת אגם חוּבְסְגוֹל, בלב הטייגה המונגולית מול אִירְקוּצְק שבסיביר הרוסית. חטגל היא גם הנמל היחיד של מונגוליה. למונגוליה היה צי, כזה ששט על האגם הלוך ושוב, מגבול הטייגה המונגולית אל גבול סיביר הרוסית, שגם היא טייגה. אך מאז שנטשו הרוסים, ואין להם עניין עוד ביערותיה של מונגוליה כמקור לעצים לתעשייה, ניטשה חטגל מיושביה. מונגולים שישבו בה בעידוד הרוסים חזרו לערבות ולמאהלים והצי המונגולי המפואר, שמנה שלוש אניות אגם, נמק בחלודתו על שפת האגם הכחול, שהוא גם המקום היפה ביותר בערבה ומוקף ביערות ארזים, ואווזים סיבירים מעופפים בין בתיה הריקים, עיזים ויאקים מלחכים את העשב בפינותיה של חטגל וזהו המקום שאליו הלכתי אני, איש המערב, כאשר הפרש האדום הלך לאן שהולכים פרשים אדומים.

כמו אפילוג

בכניסה לחטגל של הרפאים מוצב שלט ענק אחד, שבו מצוייר לֶנין משוחח עם סוּחְבָּטָאר, מייסד מונגוליה הקומוניסטית שכבר איננה עוד. השלט מביט אל הצי הנמק בשממונו ואל הרחובות הריקים, וביציאה מחטגל ניצב שלט נוסף ועליו מצויירים פניו של ג'נגיס חאן, שליט הערבות ומי שעשה ממונגוליה קיסרות, הגדולה בתולדות האדם.

ג'נגיס חאן מהציור לא מסתכל על העיר המתה וערפו החלול מופנה אל לנין וסוחבטאר. פניו מביטות אל הדרך לערבה, מקום שם הולכים כל המונגולים שלו, שגם גבותיהם שלהם מופנים אל הצי הרקוב ואל העיר השוממה, כאילו ג'נגיס חאן בעצמו שולח אותם אל גלי האבן של האובו ואל המרחבים העצומים של הארץ הריקה הזו, שיש בה אולי יותר נשמות ורוחות מבני אדם.
 
 

מונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: גמונגוליה - החטיפה או: ג
תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר