לאוס - טלטלה בין ג'ונגל ונהר

ארץ נולדה מהדרקון

גופו של דרקון הזהב השחיר, התעוות, התפתל והרעיש את מוסדות היקום. חושך ירד על הארץ והדרקון פער את לועו. מתוך אפלת הלוע פרץ זרם אדיר של מים, הציף את היקום ושכך. או אז נח הדרקון, גופו הזהיב, השמש עלתה על-פני העולם וייבשה את המים. רק פס מים אדיר זרם במרכז העולם, חוּם מהיר, אך רוגע. מתוך הבוץ שעל גדות הנהר בצבצו ועלו בני-האדם. מהם שהחלו מייד לשתול אורז בתוך הבוץ, ומהם שנסו מייד על נפשם, ועלו אל ההרים והיערות, נבלעו באפלולית שבין העצים, ומשם הגיחו רק כדי להלחם עם אנשי הבוץ. אלה כאלה קראו לנהר - "האם הגדולה". ובשפת לאו-טונג- "מָא-קונג".

כך בריאתה של לאוס. לא בפי כל עמי לאוס, אכן, אך די בסיפור כדי לייצב את הקשר של בני הארץ אל המרחב הגדול והריק שתוחמים גבולותיה.

גָדלה של לאוס כשל בריטניה, ומספר אוכלוסיה רק כ- 80% מאוכלוסית ישראל וכל השאר - עמק הנהר והרי אַנַאם המכוסים בג'ונגל. אפילו לידתו של שם הארץ, בטעות מקורו - "LES LAOS", קראו הצרפתים לפנים לאוכלוסיית שבטי הלָאוֹ, שהתגוררה בשטח, אותו חמסו, במירמה כמעט, מתיאלנד בימי הקולוניאליזם. האנגלים לא ויתרו בקריאתם על "S" הריבוי הצרפתית, וכך נולד "לאוס". אין לשבטי הלָאוֹ האלה מכנה משותף, למעט צִיוּן אב קדמון משותף, מאי-שם בדרומה של סין, לפני כ- 1200 שנה, ורבים מבין השבטים האלה כלל לא יודעים את סודות הכתב, הרי שאף חלק מהם בכלל לא יודע שהוא שייך לעם שנקרא במערב "לאוס". שפות השבטים שונות ונבדלות זו מזו והאירועים המסעירים, שעברו על ארצם, ב- 60 השנים האחרונות - המאבקים האימפריאליים בין צרפת ליפן, המחתרות בשכנתם וייטנאם, מלחמות הודו-סין הצרפתית והאמריקאית - כל אלה נוגעים לאינטלקטואלים שבעיר, לרושמי הרשומות ולתלמידי היסטוריה מן המערב. בלאוס עצמה חיים בקצב הַשֶפֶל והזרימה של המֶקונג, בלוח הזמנים הבלתי משתנה של הג'ונגל, בדמדומים של חילופי התרבויות האיטיים מאֶנמיזם לפאגאניזם שַמָּאני ולבודהיזם, ובמהלומות הגורל המזומנות לאזרחים בצורת מלריה, רעב, שטפון. פגיעה ביבולי האורז, ואחת לכמה זמן - גם הפצצות מן האויר, שאין לבני הארץ מושג על  מה ולמה הן ניחתות.

המַזְמִין והַמְקַבֵּל

המעגלים האלה סגורים בתבניות, שנוצקו כך, שהזר הבא בשערי לאוס אינו יכול לחדור בעדם. מִקדשים חֲרֵבים בג'ונגל, מקדשים מפוארים בלב משכנות העוני של וְיֶינְצָ'אן, הבירה, דרכים מאובקות ומרוסקות, לוח זמנים - שאינו לוח זמנים - כל אלה, הם רק חלונות קטנים אל הָאָמוֹרפִיוּת, שבה פלט באנחה ידיד משועשע - "לא חשוב מה שאתה מזמין. חֲשוּב מה שאתה מקבל", וגם זה בתנאי, שקודם שהזמנת אתה משלם, ותוֹך שאתה מקבל, אתה חייב לגלות סימנים של רצון טוב, כלומר - לשלם שוב....

דוגמא?

בפונדק של שוק, אפוף זבובים ומעולף מחום הזמנו כמנה ראשונה מרק דגים, כמנה שנייה מחרוזת צפרדעים שמנות, שדי באחת מהן כדי להאכיל נער מקומי ולקינוח - פאפאיה עם קוקוס רך. שיהיה טרי.

תוך חצי שעה עלתה על השולחן קדֵרה ענקית, שקיטור הַשְאול הגיח ממנה ולעולם לא ידענו - גם אחרי שטרפנו את כל תכולתה - מה היה שם בִּפְנִים. והרי אי-אפשר להתבלבל בין צפרדע לפאפאיה, וודאי שאין לטעות בין קוקוס למרק דגים.

ובכל זאת, התערובת המהבילה שקיבלנו לא ניתנה לזיהוי. הייאוש שלנו לא ניתן למדידה, והחיוך הנעים שבו הביע המלצר את חוסר הבנתו המוחלט לבעייתנו, הפך את הרעב לגורם היחיד שהכריע בשאלה - לאכול או לא?

כלומר, לא חֲשוּב מה שהזמנת. חשוב מה שאתה מקבל.

בראשית שנות השבעים, נלחמו האמריקאים בווייטנאם. חיילי הצפון הסתננו דרומה בדרך הג'ונגלים הארוכה שנקרא על-שם מנהיגם - "דרך הו-צ'י-מין". את האֶפּוֹס ההֵרוֹאִי הזה כבר סקרו, חקרו וחשפו כל יפי-הנפש ומכי על חטא של "אימפרית הרשע" - ארה"ב. חלק מהדרך עבר בג'ונגלים של לאוס, והאימפריה שפכה אלפי טונות של פלדה רותחת על לאוס, כפרס על המחסה, שנתנה לצבאות ווייטנאם.

עוד לא קם, עד היום, מנהיג אמריקאי; לא בתקופה ההיא ולא בימינו, שיודה כי אכן "הפצצות קיסינג'ר" היו אמת. לא צריך. ברמת צְיֶין קְוָואנְג שבמרכז לאוס, יש מקבץ של אלפי מכתשי פצצוֹת, שהוטלו על-ידי מטוס ה- 52B בדרכים מווייטנאם, חזרה אל בסיסם בתאילנד.

אין איש מודה בכך, אך הפצצות הרסו עיירות וכפרים, שרפו שדות ויבולים, והעבירו לעולם שכולו טוב, מן הסתם, כמה מאות או אלפים, של איכרים וציידים.

המפציץ כמשל

איזה שהוא הומור שחור מגן על השפיות של האכרים, שהפצצות החריבו את עולמם. מחלק מהמכתשים הכשירו מאגרי מים לשדותיהם, מקַשְוֹות מיכל המִצְּרָר עשו עמודים לבקתות הקש שלהם, מפצצות המצְּרָר עצמן עשו כלי-בית ומטבח, ובנו עיירה חדשה בצְיֶין-קְוַואנְג, במקום זו שחרבה, ליתר בטחון - הקימו בה מקדש עם פסל בודהא גדול. הקודם - לא עזר בדיוק נגד ההפצצות, והחדש - ממילא אינו מזיק. ולהתפלל צריך, שהרי אולי ישתגע יום אחד אינטלקטואל-ליבראלי נוסף מן המערב ושוב ישלח מטוסים נגד הכפריים? אין לדעת, ובודהא תמיד טוב ככתובת לצרות האישיות, והאמונה בו, ממילא מאפשרת למאמינים לחזור פעם נוספת בעתיד אל צרות היומיום העכשוויות, אז למה לא?

ההומור השחור, או הדֶטֶרמיניזם המוחלט, הם כנראה אלה שעומדים מאחורי שם העיירה של פליטי ההפצצות.

כלומר, האזור שחרב פּוּנּה על-ידי חלק מיושביו והם מצאו מקלט במקום אחר. אותו מקום נמצא במרחק 52 ק"מ מהבירה וְיֶינְצָ'אן.

לא היה זה כמובן, פרי דמיונם של מפוני ההפצצות. הם בסך הכל ערברב מוכה וחבול, שנעקר ממקומו ומנסה בכל הכוח ליצור מחדש דפוסי חיים קודמים; אלא,  שבעל ההומור היה זה, שטבע את שם העיירה - 52 B, והנציח את שם הזוועה המעופפת הזו בבשר נפגעיה.

מי שנלחם את קיומו, בשטפון, ביער, במלריה, בחום המתיש של השמש, במוֹת ילדיו אחרי לידתם, בזעם הרוחות והשֵדים הממלאים את עולמו, אינו חומל על מאום.

אנחנו, שרוֹקַנוּ את ארצות המערב מהצומח ומהחי שהיה בהם, והפכנו את חיינו לאותות מחשב אלקטרוניים ולערוצי תקשורת בין-לוויינית, מֵצרים על כל חיית בר לכודה, על כל גזע עץ מן הג'ונגל שנכרַת ומובל אל הנהר.

אנשי 52B לא. הם כורתים וצדים, לוכדים ואוכלים, מוכרים וקונים את מה שעולמם נותן להם. ואפילו יצוד כל איכר וצייד מלאוס ציפור נדירה  וזוחל נכחד אחד ביום, ואפילו יכרות כל "יליד" עץ גדול אחד מדי יום, לא יוכלו כל אכרי לאוס וציידיה, לפגוע בעולם החי והצומח של הג'ונגל שלהם באותו שיעור הרס של פצצת "דלק-אוויר" אחת, או של מטח אחד של נפלם, שמקורם בטכנולוגיה המערבית ושייעודה היה - הַנְחֲלָת ערכי הליברליזם וההומניות של ארצות בהמערב בלבותיהם של יושבי היערות "הפרימיטביים" האלה.

וכך, באין חמלה בליבם, באים אכרי לאוס וציידיה אל השוק של 52B וקונים ומוכרים חיות, שחלקן כבר שוכן בספר האדום של ארגוני שמירת הטבע המערביים, כ"חיות בסכנת הכחדה", חלקן כבר מדווח כ"נכחד", וחלקן עוד לא מוכַּר כלל לחוקרי המערב.

בשוק של 52B מבתרים פַּנגוֹלִינים, שוחטים קופים זהובים, משסעים איילוני מוּשְק, זאבי כיס, מנקרים גידים לכּוֹחִים וללטאות, לעופות צבעוניים; שותים את דמם, אוכלים את בשרם, מתכסים בעורם וטוחנים לרפואות את עצמותיהם ואת שריונותיהם.

אף לא אחד ממבצעי הטבח בעולם החי של לאוס, זרק מימיו פצצת תבערה על ילדי ניו-יורק, ואף לא אחד מ"הפרימיטיבים, שותי-דם בעלי-החיים", שילח אי-פעם אש מן האויר, או, רעלים כימיים בשדות הדגן של נברסקה ומינסוטה.

על האכזריות, ואולי נחזור לביטוי - "האין חמלה" של אוכלוסי היער, אפשר לפַתח תוֹרות שלמוֹת, שמן הסתם ימלאו ספרים עבי-כּרס. אלא, ש"אין חמלה" זוֹ לא קיימת בעולם הַנַּחַת המוכר לנו, אלא רק בלב הג'ונגל.

רוח הפר

עמים רבים גרים בג'ונגל של לאוס. אָקְהָא, נְיֶיה, הְמוֹנְג, קָאטוּ, לאהוּ, אָלָאק, מֵיוֹ, לִי-פִּי ועוד כהנה וכהנה. לכולם יש חיות טוטם מְגֵנות. לאלה קופים, ולאלה תוכיים, לאלה נחשים וכיוצא באלה.

בא המיסיון הצרפתי להיכן שבא, והכניס בקדקדם, ששדַיים חשופים דינם גהינום. לימדם, שגילוי עריות מוליך לשריפה, לקללת עולם ולנדודי נצח של הנשמה החוטאת במבוכֵי השאול. בא המיסיון - והלך, והותיר את נְיֶיה ואָלָאק וקָאטוּ נבוכים.

המיסיון לא הביא מזון לילדים שמתו על שדיהן המדולדלים של אמותיהם הרעבות. המיסיון לא הביא תרופה למלריה ולצהבת שמפילות בבני העמים האלה חללים בכל יום, המיסיון לא נתן להם אלוהים של ממש. הלך המיסיון ונשארו אָקְהָא ולִיפִּי והְמוֹנג חולים במלריה. את אלוהיהם הזועם של הלבנים אינם מכירים, ואולי הוא עוד רוח של אב מת שיש לכבדו?

וכך, שני דורות אחרי המיסיון, עוד קוברים העמים את מתיהם בארונות עץ ועד שלא נאכל הבשר, שוכן הארון אחר כבוד מתחת לבִקתַת המגורים, ועד שלא ייכלו הַגָּרִים בסוכה מן המלריה ומן הצהבת הולכים הם חשופי גוף ומגלים עריות, ותינוקתיהם מתים על שדיים מצומקות, מעוני וממחלות וחזירים מתפלשים במשכבי אדם ופוחלצים של חיות מגנות תלויים כְּטוֹטֶמִים על משקופי הפתחים ואלוהי הצרפתים נעלם.

אחת לשנה נזכרים אנשים אלה שיש להם אלוהים. הוא המשלח עבורם את שליחיו - החיות, שיהיו אוכל בשוק 52B ושיהיו פוחלצים שומרים מפני הרוחות, והוא שנותן לשמש לזרוח ולנהר לזרום לפָּאפָּיה לתת פִּרְיַה ולבננה לדשן את הקיבה. אלוהים כזה אולי, אינו מביא מרפא מן המלריה, אבל הוא שלהם ואותו הם מכירים ויש לכבדו.

משבאה עונת היובש וסכנה גדולה באה לעולם, שהמקונג ייבש והיער ייבול והחיות תעלמנה והרוחות יזעמו, נוטל ראש הכפר - שהוא גם ראש הקהל, שהוא גם הכהן הגדול ואביהם הגנטי של מרבית הילדים בכפר - תאו גדול ומציגו לראווה, קשור לעמוד הקדוש מול בית-הרוחות בלב הכפר. מעל התאו נטוי שער מענפי דקל. הוא עומד בשלווה וזולל ירק בתמימות של בהמה, שלא יודעת שאין חמלה בלב האנשים המאכילים אותו ירק עסיסי.

מששוקע הירח המלא בחודש אפריל באים בני הכפר-המשפחה, אצל התאו וסכיני יער רחבים וארוכים בידיהם. במהלומות הסכין ישספו את גידי רגליו, כדי שלא יוכל להשתולל, ומבתרים את גופו - בעודו בחיים - מערפו ומטה אל הזנב. הראש נותר שלם! אחרי שהבהמה שפכה את דמה הקדוש והרוותה את צמאון האל והרוחות, ואחרי שראש הכפר נשא במעבר מן הלילה אל השחר את תפילתו, שהקרבן יֵרָצֶה, מותר לבני הכפר לבתר כליל את נבלתו של קרבנם ולחלק את בשרו ביניהם על-פי מפתח העושר והעצמה האישיים. את הקיבה הענקית, המלאה בעשב עסיסי שטרם עוכל - בוקעים, ותכולתה מחולקת לחזירים, שלרגע קדוש זה נטשו את חיטוטם באשפת הכפר יחד עם הכלבים.

הראש השלם נכרת - מובל לקבורה בעיבורי הכפר, מקום שבו הג'ונגל נוגע בסוכות הקש והעץ, קוברים אותו באדמה עד שיכלה הבשר והעור, נוטלים מקץ כמה חדשים את הגולגולת המקרינה ומניחים אותה אחר כבוד על מדף עץ בבית-הרוחות של הכפר. מכאן ואילך מובטחת לכפר ההגנה מפני הצרות והרוחות הרעות ועולם שב למנהגו, למלריה ולצַיד, לרעב ולמות הילדים והמילים "מיסיון", או "גיהנום", או "אלוהים" לא מבוטאות כלל בשפות הַלָאוֹ השונות.

מסע החלבון

מדי ערב חוזרים הכפריים בשבילי הג'ונגל אל בקתותיהם. מהם באו משוק העיירה, שנראה להם מן הסתם כאטלנטיס בעיני יורדי-ים צרובי צמא וסופות, או שהם שבים מעומק היער בו חיפשו את צידם. את העבודה החקלאית הם משאירים בשעות היום לנשים ולילדים. שְנֵי כלי נשק לציד בידיהם. האחד הוא מוט במבו ארוך ובקצהו לולאה מתהדקת כפלצור. הם מקרבים אותה בעדינות אל ראש לטאה, ומשהראש נמצא בתוֹך הלולאה הם מותחים אותה והזוחל נלכד ומורַד לַסַל שעל מתני הצייד. לפעמים הצייד רעב, ואז יאכל את הלטאה בדרך הביתה בעודה  מפרפרת בין אצבעותיו ולעתים יביאה הביתה. חלבונים זה המפתח.

הכלי השני בעולם היער של לאוס היא קשת-הרובה. לפני כ- 500 שנה ואולי יותר החליף הרובה במערב  קשת דומה לזו, שחיציה היו ברזל. כאן היא הכלי היעיל והזול, שכן גופה מעץ, מיתריה - סיבים של דקל וחיציה - קוצים קצרים ודקים שקולפו מהבמבו. קשת כזו, כך למדתי, גרמה צרות צרורות, בימי המלחמה המכוערת,  ל"כומתות הירוקות" של האמריקאים. אין היא פולטת אש, המוות שטס ממנה - חרישי ובסבך     האפל של הג'ונגל, אי-אפשר לזהות את מקור הירי. הצייד כאן, בלאוס, נוטל איתו ליער את כלביו, שלעולם הם נראים כמו עומדים לקרוס בכל רגע מרעב וממסכנות, ומשאיתר את צידו יטען את הקשת תוך שהוא מותח את המיתר בדריכת רגל, ישגר את החץ, ומה שלא יכלו לשמוע החיילים האמריקאיים - אוושת מעופו של החץ - שומעים הכלבים הרזים. בדממה מדהימה הם מזנקים בעקבות החץ ובגופם הרזה והקטן הם חודרים אל הסבך וחוזרים עם הטרף, אם  אכן צלף הצייד.

בתמורה, מקבלים הכלבים רשות לנבור באשפת הכפר יחד עם החזירים. ובבוא יומם ייאכלו על-ידי בעליהם. הוא שאמרנו - אין חמלה בלב האנשים האלה, כי אין מי שיחמול עליהם ומן הסתם, חמלה,    היא מושג שהביאו אתם המיסיונרים שניסו לכסות את מערומי הציידים וללמדם מהו אלוהים. והם כבר הלכו.

גרמני טובע בבירה

בלב הארץ שוכנת ויינצ'אן הבירה. בלב וְיֶינְצָ'אן בנויה מזרקה בטעם רע ובסגנון אירופי. סביב המזרקה צמחו מסעדות של זרים ובתי ממכר לאשפתות מזון מערביות בסגנון הפיצה במיקרוגל וההמבורגר מרוכך בפפסי קולה.

בלאוס אין פלטינה ואין אוראניום וגם לא פחם וברזל. לאוס יכולה לייצא עץ, לכן המערביים, משאינם מפציצים את לאוס, לא מגלים בה עניין מיוחד. אבל היפנים, שלא כמערביים מגלים עניין  וגם עשירי תאילנד כך. היפנים והתאילנדים לא מציבים רגליהם במזרקת ויינצ'אן, שעל-כן מזון המזללות המערביות מתועב לדעתם, אך מעט המערביים שמצאו דרכם לארץ הזו, בתקווה סהרורית להפיק משהו מעוניה הגולמי, יוצאים מדי ערב אל המרכז הזה, סובאים בירה ומנבלים את פיהם. גרמני אחד אמר, שהוא נשלח להקים תחנת חשמל בהרים ובעייתו היא, שאין לו עם מי לדבר, כי החום הורג את האנשים ולכן הם שוכבים כל היום ומנמנמים או, פולים זה לזה כינים. יש כאלה שלא פולים כינים, אלא סתם שוכבים ואפילו לא מנמנמים ויש כאלה שפולים כינים בישיבה. כה אמר הגרמני ברצינות שטופת שיכר.

אחת לשבוע הוא מסיים להגיר אל בטנו את מלאי הבירה שלו ואז הוא יורד לויינצ'אן, מתנחל בכיכר המזרקה וסובא עד שעיניו מזדגגות. עוד בטרם שאיבד הגרמני את יכולת הדיבור שלו, הצלחתי לחלץ מפיו את שם המקום שאיליו נשלח. "טָאד-לוֹ", השם. ואני חשבתי בליבי, שאם הוא חי שם, מן הסתם הוא בר-מזל, שעל-כן טָאד-לוֹ היא תבניתו הקסומה של גן-העדן- למראית העין. טָאד-לוֹ היא הדגם שממנו שאב ריבונו של עולם את הרעיון כיצד לעצב את גַּנוֹ - אם אכן התייעץ ביודעי-דבר. זו פינה של מפלי מים, ג'ונגל עבות סביב נהר ובריכות, שְׂרָכִים בגודל מטורף לחלוטין צומחים שם על גזעי העצים. פילים עוברים בסבכי המקום ונושאים על גבם את מוליכיהם ואת המשתמשים בהם למעבר מכפר אחד למשנהו. סמוכה טָאד-לוֹ לטָאד-פָאן, שהיא חלקת ג'ונגל עמוסה בסבך בלתי עביר אלא לחיות בלבד. את טאד-פאן חותכים כבסכין שני ערוצים, שבהתלכדם לאחד הם יוצרים קניון אדיר ממדים ומפילים את מימיהם אל תחתיתו בשני קילוחים לבנים, גובה כל אחד מהם כשלוש מאות מטרים.

יער טוֹבֵע באגם

שאלתי את הגרמני,  אם כחום היום הוא מתרחץ בבריכת המפל הקטן של טאד-לו, או שמא הוא מסתפק בידיעה, שבני לאוס מנמנמים ופולים כינים. שאלתי גם, אם אי-פעם ברדתו מן ההרים אל מזרקת הבירה שלו, סטה מן הדרך כדי להגיע אל גדת הקניון של טאד-פאן, כדי לראות  בין הערביים איך מתקשתות מערבולות המפלים בשלל צבעי האיריס וכיצד נשברות קרני השמש הרכה, שמעבר למרחבי צמחית הג'ונגל, לאלפי רסיסים צבעוניים במעמקי הנקיק ומטפסות חזרה כדי ללטף את העולם בשקיעה טרופית, שאין כלל אפשרות לתארה.

אי-אפשר היה לקבל תשובה ממנו. הוא זיגג מולי את עיניו המימיות ונראה היה לי, שלעולם תהיה לאוס משתקפת אצלו בפליית הכינים האיטית של יושבי הקרנות בשווקיה.

אחרים הם היפנים והתאילנדים. את עצי יפן גמרו לכרות זה מכבר ואת יערות תאילנד שומרים בקנאות, כמוצר לוואי לתיירות המערבית שואפת האותנטיות הרומנטית - אותה משווקים התאילנדים ביעילות ובזריזות. היפנים והתאילנדים כורתים את יערות לאוס בשיטתיות מכאיבה.

מדי יום חולפות בדרכי העפר של לאוס עשרות משאיות ענק עמוסות בבולי עצים, שכל אחד מהם יכול להיות מסד לכפר שלם. המשאיות גולשות במורד ההרים אל מעברות המקונג בחבל צָ'מְפָּסָאק שבדרום, חוצות את הנהר, שהוא גם הגבול עם תאילנד, ומריקות את מטענן במנסרות, ששולחות את גזיריהן אל בתי-המלאכה, שבהם טורחים אומני הארץ להכין מאות אלפי צְלָמִים ופסילים קטנים של פילים, של בודהות, של נערות מחוללות ודגמי מקדשים ופגודות. אחר-כך משטחים אותם לראווה על פני דונמים של מדרכות, שאלפי תיירים מחפשי מציאות ומזכרות עוברים עליהן הלוך ושוב, במסע צֵידם אחר האותנטיות הרומנטית.

שלא כתאילנדים, שדרכם אל העץ הלאוטי סוגה בעסקות שוחד ובשחיתויות בדרג ממשלתי, הרי שהיפנים פשוט קנו ג'ונגל שאיננו. הכיצד?

יוּבַל ענק יש למקונג, נאם-נוּם שמו. עמדו וסכרו את הנהר ועשו ממנו אגם ענק שמפעל חשמל גדול משוקע בסכר שלו. המפעל יכול לייצר חשמל בכמות, שדי בה להאיר את כל לאוס, קמבודיה ווייטנאם גם יחד. אלא, שמסיבות שונות טרם מומש הפוטנציאל הזה, ולבד מקו חשמל בודד המאיר חלקים מסויימים בויינצ'אן הבירה, אין מופק חשמל אחר ועדיין לאוס שרוייה באור עששיות וכּוֹפָחִים.

חשמל אין,  אבל הנהר עלה על גדותיו, הציף ומילא את סביבותיו וטִבַּע באגמו את היער העבות שעטר את חופיו. תושבי כפרים שהיו ביער, נַסו על נפשם אל מקומות גבוהים והפכו מציידים לדייגי אגם, שהדגה מצוייה בו בשפע ויצוריו ענקיים. לעיתים עולה ברשת שפמנון באורך כמטר ומחצית ונתחיו ממלאים דוכן שלם.

באו היפנים ואמרו לשלטונות לאוס - הרי לכם תשלום כזה וכזה, ותנו לנו זכיון בלעדי להשתמש ביער הטבוע. הביאו אסדות, מנופים וכבלים, גייסו כפריים שקופחה פרנסתם וריאותיהם חזקות, ומאז משייטים הכפריים על אסדרות, מזנקים למי האגם קושרים את גזעי העצים הטבועים בכבלים והאסדה מושכת אותם, והופ - גזע ענק נתלש מן הקרקעית, מגיח כמפלצת רבת זרועות מן המים, מושט אל החוף ונבלע במנסרות, כדי לצאת מהן בצורת שבבים וגזירים, ולהשלח לארץ השמש העולה בשמינית המחיר.

בין לבין, שאלתי צוללן אחרי שעלה בפעם העשירית מן המים - והוא נטול ציוד צלילה, כמעין ערובה לפגיעה וודאית בבריאותו ולהחלפתו בכפרי אחר שגם פרנסתו נתקפחה - מהו שכרו? משהו בין 12$ ל- 14$ מדי חודש, קיבלתי בתשובה. אכן, מחיר מביך למדי לעבודתו של אדם, שמדי חודש קושר כבלי ברזל במצולות האגם אל גזעיהם של עצי טיק ענקיים, שמכל אחד ואחד אפשר לייצר חמשת אלפים פסלוני עץ במחיר 15$ הפסלון....

ואם אכן כן הדבר, מאליה עולה השאלה מדוע, שאחרי עונת קציר האורז, לא יישבו אכרי לאוס בעונה הלוהטת של השנה, בצל סוכותיהם ויפלו כינים בנחת זה מראשו של זה? לאן ימהרו? למפעל החשמל הממשלתי הגדול או למנסרוֹת היפניות של נאם-נוּם?

מים וזהב בשפל

בני לאוס, כפי שהדברים נראים לעין, אינם מגיבים בחומרה יתרה על העוול המוסבר כחלק מקונפליקט פילוסופי-סוציאליסטי. מעגלות חייהם, כפי שכבר אמרנו, עדיין נעות במקצב השפל והזרימה של הנהר. הקצב הזה נקבע לנצח ממידת גשמֵי המונסונים, ומי שאחראי להם ביערת ובהרים הוא רוח השמים ומסייעים לו רוחות האבות. ואילו בעמק הנהר ובערים, האחראי הוא בודהא. משמגיעה עונת היובש לשיאה, נמצא המקונג בשפל קשה החושף את שיני הסלעים של  מצולותיו לאור השמש וחופיו מתרחקים. כדי שתהיה השנה החדשה טובה ושופעת מים ועושר,  פושטים יושבי העמק על חופיו המתרחבים של הנהר ועל קרקעיתו החשופה ומחפשים זהב. נוברים בחול, מזיזים סלעים, מערבלים מי-בוצה, בערֵיבות עץ ואוספים את גרגרי הזהב, שגדלם כראש סיכה ורק עין המומחה תבדיל ביניהם לבין גבישי הנציץ והקווארץ. בחודש "הַפִּי מַאי", הוא חודש חגיגות השנה החדשה, אם הוא מוצלח, יאסוף מחפש הזהב משהו כדי מחצית הפרק העליון בזרת אדם מהמתכת האצילה, והרי לו שנה ברוכה ומאושרת.

אלה שעברו את השלב המתיש של חיפוש הזהב בחולות הנהר, ויש בידם שווה ערך בכסף, במזון, או בפרחים, חוגגים את "פִּי-מַאי" בפסטיבל שנמשך ברחובות הערים בין שבוע לעשרה ימים. תהלוכת מסכות, ריקודים ברחוב ושתייה לשכרה, הינם כמסתבר מנהגים חובקי עולם, ואין לאוס שונה בהרבה מארצות שבהן קרנבלים ועדלאידות הנן מסורת שבשגרה. גם ריקודי החרבות המלווים את מסע מכובדי העיר, עטויי מחלצות חג ואוחזים באגודות פרחים, עשויים להיות מפוארים עד כדי אי-נחת, בארצות עשירות מלאוס. אפילו העלאת סיפורי הרָאמָאיָאנָה ההינדי בלבוש לאוס הם לא גרעינו של ה"פִּי-מַאי", על-אף שבודהא בלבוש רָאמה, יורה חיצים בהאנימן הרשע, כדי להציל את נסיכתו יפת-התואר - סיטה - שהיא גם מלכת היופי של העיר שנבחרה זה עתה.... הסיפור הוא דיון בכלי שני בלבד לפאר של סיפורי הראמאיאנה בארצות מוצאה, מה גם שהצגת בודהא בלאוס בתבנית ראמה, האציל הלוחם, מעוררת תמיהות באשר לאיכויותיו ההומנטיריות-אלטרואיסטיות של בודהא האמיתי, שכחסיד אומות העולם לא היה מעז לשגר חיצים בחוטפי אהובתו, ומהיכן בכלל לבודהא אהובה שגווה מחמדים ויפיה זועק לשמים ומתסיס את דם ההמון? אלא שפרטים אלו, כאמור, הם שוליים לחלוטין, מאחר  שלבד מצבע וצליל, אין הם נועדים אלא להתווסף לשמחת הקהל בפסטיבל שלו. הגרעין של ה"פי-מאי" הלאוטי נשאר בפחד הנורא מנבילת שדות האורז, באימה מפני יובשו של המקונג, שאפילו גרגרי הזהב מאפיקו אין בהם כדי לכסות עליה.

בית השואבה

מדהים לראות כיצד משפיעה ירידת המים בנהר על תושבי ארץ למודת סופות גשם טרופיות ועונות מונסון. כאילו גיאותו של הנהר בימי השטפונות אינה נחשבת, אך בריחת המים אל בין מחשופי הכֵּפים באפיק היא מעין סכנת מוות המרחפת על כל מגדלי האורז ושמא המקונג, כאם הנהרות, הוא בן דמותה של סִיטָה היפה שנלכדה בידי החורב - הוא הנומן הרשע, ושומה על המאמינים לעורר את בודהא -

ראמה - שיקום לשנת פעילו חדשה וימהר להציל את הנהרות מאבדנו ביובש?

אין דרך טובה להעיר את בודהא ולשכנעו להביא את מונסון הקיץ המבורך, אלא להוציא את צלמו מקודש קודשיו ולהזות עליו מים, עוד ועוד עד שיתרצה.

בלואנג פּה-בַּאנג, בירתה המלכותית הישנה של לאוס ניצב פסל זהב יצוק של בודהא. גבהו 83 ס"מ ומשקלו 53 ק"ג. יש שטוענים, שהוא נוצק בסרי-לנקה לפני כ- 1900 שנה והוענק לקיסר הקְמֶר פַּאיָה סִירִיצַ'נְטַה לפני כ- 350 שנה, ואז זה, בהתקף לא מוסבר של נדיבות, העניקו למלך פָה-נוּם, מייסד לאוס, כאות הוקרה על היותו גם מגן הדת הבודהיסטית. אם כן הדבר ואם לאו,  פסל הזהב המפואר הזה ספון כל השנה בביתן מיוחד דמוי מקדש, במוזיאון הארמון של לואנג פה-באנג. שם העיר הוא כשם הפסל - פַּה-בַּאנג, ומשהגיע עת ה"פִּי מַאי", מוצא הפסל בטקס ובתהלוכה רבת רושם, ומוצב למשך שבוע תמים בחצר מקדש סמוך. שם עוברים על פניו אלפי אנשים. איכרים ונשותיהם, סוחרים ובני ביתם, מגדלי אורז ומחפשי זהב, דייגים, ציידים, רועי ברווזים ונוטרי חזירים, שועים ומכובדים, כוהנים ומשמשיהם, תלמידי חכמים ואף כאלה שהם כופרים בעיקר בכל ימות השנה האחרים.

כורעים הם ברך לפניו, שולחים יד לגעת בו או באפיריונו, שוטחים מולו את מנחת פרחי הלוטוס והאוֹסְמָנְתוּס הריחני ונפנים אל "הנָאגָה", הוא דרקון הנחש האגדי המוצב לצידו ומעליו. הנאגה הזה משמש כאן כמרזב מקודש. יוצקים על זנבו מים מקערות מיוחדות, המים זורמים לאורך גופו הארוך של "נאגה" ומוקאים מלועו הפעור מעל ראש  בודהא-פַּה-בַּאנְג. משם הם נוצקים ומומטרים על גופו של הצֶלם וניקווים אל מרזב נוסף, אף הוא בדמות "נאגה".

בקצהו של מרזב זה, שניזון ממי גופו של בודהא עצמו, עומדים המאמינים ואוספים את המים המקודשים. את הקערה ישאו חזרה לביתם, שם יציגו אותה בדחילו ורחימו על המזבח הביתי, או ב"בית הרוחות" שבפתחו, וככל שיארך הזמן, בו יוותרו מים בקערה, כך תארך ברכתו של פה- באנג לבעליה.

מקדש המים הנופלים והפאפאיה הירוקה

את המנוחה האמיתית מסערת המים הגלים, מריקודי החרבות ומסע ה"פה-באנג" ברחובות העיר, אין להשיג במחיצת מקדשי בודהא, יפים ככל שיהיו, מפוארים ככל שהשיגה דעתם וידם של מלכי לאוס, שטרחו להשכין את אדונם במערות ציוריות במצוקי הנהר בחורשות עבותות על חופו, בגנים מעוטרים ומסוגננים בפאתי ארמונם ובראשי הרים עמוסי עצים ופרחים לרוב. את הסערה אפשר לשכך רק במקדשו האמיתי של היופי. הרחק מסאונו של היישוב ובלאוס, שהיא ארץ ריקה בין ג'ונגל ונהר פזורים מקדשי יופי כאלה, שיד אדם לא נגעה בהם. כבר רמזנו קודם על "טאד-לו" ועל "טאד פאן", ועוד היינו יכולים להוסיף גם את "ארץ אלף האיים" של המקונג - "סָלָה-דון" ואת מקדש הקְמֶר ההרוס והנטוש בלב הג'ונגל - ב"וואט-פו", וזה שאליו דועכת סערת ה"פי מאי" הוא אחד קטן, נחבא מאחור כפר שבקתותיו קש ועץ ושמו - "קְווַאנְג-סִי".

מפל של שלוש מדרגות סלע ענקיות, עטוף מסכים של טרוורטין, ושרכים ומטפסים ווילאות של מים מתנפנפים עליו ממרומי ההר אל בריכות טורקיז חִוָורְיָין למרגולותיו.

סבך של עצים ופרחים ופרפרים צבעוניים הוא תפאורת הכניסה אל המפל, ששמו בעגה המקומית - "מקדש המים הנופלים". כה ענוג, על-אף שאין שם ואפילו  קיר אחד מעשה ידי אדם. ההולך מן המפל במורד הזרם יגיע אל כפר שבקתותיו עץ ושעיסוקו מנוחה על שפת הנחל. נשים כובסות את בגדיהן בבריכות הטורקיז, ילדים משחקים בעירומם במים לצד גלגלי העץ המכונפים של מטחנות האורז ודקלי קוקוס, עצי מנגו ופאפאיה חוגרים את הבריכות, כאילו הוכנו כתפאורה לסרט זול על גן-העדן האבוד.

בין הכפר ובין מפלי קוואנג-סי ניצבת כתמרור מחייך גברת אחת, לא צעירה, ומציעה את מרכולתה לבאים - מאכל פאפאיה ירוקה. בַּשֶׁקֶט, שברקעו הכבד נשמעת בלי הרף הלמות מי המפל, היא בוחרת את הפאפאיה, מגרדת אותה עד דק - פירורים ורצועות רוויות עסיס, מנתחת בזהירות ובעדינות פירות סגולים של סולנום, בוצעת עוד פרוסה דקה או שתיים של פלפלים, ובמתינות שאין רבה ממנה, היא כותשת הכל במכתש אבן קטן עם עלי כסוף, שרה בשקט ובחיוך מסותר פזמון מקומי, שאינך מבין את מילותיו, ורק צליליו, בקצב הכאת העלי בקערית המכתש, וקול התמעכות הפירות העסיסיים, נמזגים בהלמות המים ורחש זרימתם בסבך, בדרכם מבריכות המפל אל בריכות הכפר.

משתם הטקס הזה, היא מגישה לך את המעדן הירקרק שניחוחו משכר והוא חובט בנחיריים כבושם.

זה המקום לאיש מן המערב לעצור, כי כאן, ועד הרגע הזה כל הטקס הוא דו-שיח בין הדמיון של הבא בשערי היכל היופי לבין שוכניו, שהילוכם ונהגם מעודנים. אך משאתה ממלא את הפה במעדן הפאפאיה הירוקה, מתברר לך, שאש הגהינום יצוקה בו. החיך, השפתיים, הלשון ושרשי הלחי מוצתים בתבערה נוראה, העיניים דומעות והאף מלא גם הוא בתערובת, שרק כוח עליון עשו להצילך ממנה. ואתה, רק שואל את נפשך למות - ואין מי  שישיב. הגברת הלא צעירה, ממשיכה לחייך בשקט, ואף שואלת בעדינות אם האוכל ערב לחיכך?

מהו שנותן את הכוח לאנשי לאוס לאכול מלוא הכף מרסק הפאפאיה? בודהא, המקונג, או חלופת העונות הנצחית בין ג'ונגל ונהר? או אולי את זה אכל דרקון הזהב וגופו השחיר, התעוות, התפתל והרעיש את מוסדות היקום, ומשפער הדרקון את לועו פרץ מאפלתו זרם אדיר של מים, הציף את היקום ושכך ואחר-כך נולדה לאוס.

כה מספרים בני הארץ.

 

Error in getGallery: Could not find a part of the path 'C:\Inetpub\clientwebs\SeffiBenJoseph2\www\images\uploads\laos\'.select top 1 galleryFolder,title from tblContent where id=19787 And isActive=1;
תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר