ירדן - פטרה

הקסם הגדול שליווה את השם "הסלע האדום", היא פטרה, ניזון בנערותי מסיפורי הגבורה על מיטב הנוער הישראלי – חלקם אף דמויות אגדיות מיחידה 101, שגם על מעלליה הגיעה זה כבר העת לתת מחדש את הדעת, ובעין בקורתית של בני תרבות, ולא של אווזים המגעגעים את גבורתה, משל שירת המכבים :"מי ימלל גבורות ישראל אותם מי ימנה" וגו' ומשירו המתלהם של אריק לביא, על הנער הגוסס "שהמראה אשר ראו עיניו היה מראה הסלע האדום", וכיו"ב דברי הבל מתלהמים.

שמחתי כמובן שמחה רבה על פתיחת הגבול בין מולדתי לבין ממלכת ירדן וכאחוז בולמוס הסתערתי על ההרים האדומים מעבר לים המלח ולערבה, כדי לטייל בהם, לטייל ושוב לטייל.

ידידי, ידין רומן (עורך המגזינים "ארץ וטבע" ו"מטרופוליס") אמר לי משהו בסגנון של: "בוא נקח את חברנו, הפרופ' לארכיאולוגיה עמוס קלונר ואת דורון הורביץ כצלם ה'משלחת' ונתחקה אחרי מהלכה המקורי של "דרך הבשמים" מפטרה לערבה."

כמובן שהסכמתי, מה גם שלכולנו – חברי ה'משלחת' יש עבר משותף כמדריכים של בתי ספר שדה.

החלטנו שלבד מחציית הגבול הלא חוקית, מול פתחו של וואדי מוסא, נלך ממש בעקבות גיבורי שנות ה-50, אשר שמו את נפשם בכפם והלכו להתאבד בדרכם לפטרה.

הכרנו את סיפוריהם של גיבורי ספר המעשיות הנוגע ללב – "עד סלע", וידענו בעל פה את עדויותיהם של אלה "שהיו, ראו וחזרו". לפיכך, התכוַונּו לעלות במעלה וואדי מוסא עד שנגיע אל פטרה, לעמוד כמותם מוקסמים מן המראה, אך במקום להמלט על נפשותינו, תכננו להכנס ברגל גאה למקום. י' רומן דאג שעם בואנו לפטרה, ילווה אותנו ארכיאולוג ירדני וכך, חשבנו, נממש את משימתנו המקורית – להתחקות אחרי מהלכה של הדרך הנבטית הקדומה – וגם ניצוק לדיון האקדמי על מהלכה, את הנופך הרציני והמקצועי המתאים, "ישר מן השטח".

באותה מחשבה ממש, נוצק אצלי גם הרעיון לעמת את ממצאי הדרך עם סיפורי ''הסלע האדום'' של שנות ה – 50.

את התשובה קבלתי זמן מה מאוחר יותר, כאשר הסתבר, שסמוך מאד לנקודת ה"בריחה" של הדרך הנבטית מן האפיק, הוא נחסם במפל ענק ובלתי ניתן לעקיפה. יתר על כן, כל הדרך רצופה במכשולים טופוגרפיים, שאינם מותירים מקום לדמיון כלל: את הוואדי הזה אי אפשר לעבור מן הגבול הישראלי ועד לפטרה בלילה אחד וללא ציוד טיפוס מורכב וכבד. הציוד הזה מעולם לא הוזכר באגדות, מן הסתם כי ייתכן ומספריהן לא ממש ראו את המקום ולא ידעו על נחיצותו של הציוד ..... !!

גם אם המספרים ידעו את שידעו הנבטים, שאפיקו של וואדי מוסא אינו עביר להליכה, ואכן – כפי שדיווחו (לראשונה, ביומניו של מ' הר ציון, שבהם מובא סיפור מעניין על שהות של כמה ימים בשטח) – הם עקפו את ג'בל הארון מדרום כדי להגיע לפטרה, הרי שמניין הקילומטרים למעבר בלילה אחד, כלומר יותר מ-45 ק"מ מנקודת היציאה האפשרית ועד למקום שממנו אפשר לראות את פטרה, נראה בעייתי.

הבעייתיות נגזרת מכמה כיוונים : הגיבורים לא היו מצויידים במים ל-3 או ל-4 ימים במדבר, ובשטח הזה אין אף מקור מים אחד לרפואה בין משטרת הגבולות הירדנית ופטרה. איך נשארו בחיים? האם הבדואים, שמפניהם הסתתרו בכזו הצלחה נתנו להם מים ??

אם "האגדיים" האלה בנויים כבני אדם שזקוקים לשתייה במדבר, הרי שהיו צריכים להגיע לפטרה בלילה אחד. לא כל כך הגיוני, וזה בלשון המעטה .....

בהנחה שהגיבורים לא ערכו במקום סיור מכין, אלא התמודדו עם בעיות הניווט הלילי לראשונה "על רטוב", ובהנחה שכמות המים החיונית לבני אדם אשר רצים כמטורפים 45 ק"מ בעלייה החריפה של יותר מ- 1000 מטרים, בשטח הררי מבותר, תלול ומדברי, במשך לילה, שוב עולה תמיהה גדולה באשר למידת הדיוק בסיפורי הגבורה ההם.

יתר על כן, היום פטרה היא אתר תיירות בחסות UNESCO, אולם בשנות ה – 50 היא היתה כפר מערות בדואי, שאוכלוסיו הם בני שלושה שבטים שונים. כלומר, לא היתה בכל פטרה כולה, אפילו חורבה עתיקה אחת ומערה נבטית אחת, שלא היתה מיושבת במשפחה בדואית על טפה, בעירה וכלביה הנבחניים.

לחזור ולספר, כפי שמופיע בסיפורי הסלע האדום, "נכנסנו לליבו של כפר ערבי ויצאנו ממנו אחרי יומיים מבלי שאיש ראה אותנו, וכך הצלחנו להשאר בחיים", זו בדייה המצוצה מן האצבע, בדרך הביטוי העדין האפשרי, אלא אם יוכח שכל הבדואים באיזור היו חרשים מוחלטים וגם עוורים.....

עוד פחות אמיתי נשמע הסיפור כאילו הלכו ב"סיק" עד שראו את ה"ח'זנה" המפורסמת; שהרי ה"סיק" הוא הרחוב הראשי של הכפר דאז, אלא אם הבדואים כולם יצאו לטיול ועד עובדים ונטשו לחלוטין את כפרם ......

היות שכותב שורות אלה דובר ערבית על בוריה, נערכו בפטרה סבבי שיחות מקיפים עם בדואים תושבי המערות במקום. בעקר עם זקניהם.

הם מעולם לא שמעו על ישראלים שהגיעו לפטרה, לבד מאחד שהגיע בלבוש חייל או"מ, בדרך התיירים הרגילה ולא בדרך הוואדי; הוא גם אותר מייד ונאסר, וישב בכלא עד שהוחזר לישראל. על מעלליו של "כושי" הנ"ל ידענו. לא בו התעניינו.

עוד ועוד נסינו לברר מהן האפשרויות להגשמת הפנטזיה, והזקנים בשלהם – עם צפיפות אוכלוסין כמו בפטרה, עם המוני הכלבים שלא נותנים לחתול לחלוף בשטח מבלי להקים עליו מהומת נביחות מחרידה, עם העובדה שמעולם לא התפתח שום 'פולקלור' אצל הבדואים אשר יאזכר, ואפילו ברמיזה מעורפלת שהם אלה אשר תפסו והרגו לכאורה את בחורי האוייב הציוני, עם וואדי מוסא שכלל לא מגיע במתכונת שתוארה בשנות ה-50 לאן ש"צריך להגיע", ועם אין-ייתכנות מוחלט של מעבר נטול מים ומפה בשטח הזה, במשך ימים אחדים, הסיפור הופך לבעייתי, ומחייב התייחסות חדשה, וחקירה ביקורתית.

יתר על כן, עולה בי חשד שמי אשר סיפר שהיה בפטרה הגיעו אולי למקום אחר, אבל לאן יישאו את החרפה בפני ה"חבר'ה"?
 
 

ירדן - פטרה | תמונה 1ירדן - פטרה | תמונה 2ירדן - פטרה | תמונה 3ירדן - פטרה | תמונה 4ירדן - פטרה | תמונה 5ירדן - פטרה | תמונה 6ירדן - פטרה | תמונה 7ירדן - פטרה | תמונה 8ירדן - פטרה | תמונה 9ירדן - פטרה | תמונה 10ירדן - פטרה | תמונה 11ירדן - פטרה | תמונה 12ירדן - פטרה | תמונה 13ירדן - פטרה | תמונה 14ירדן - פטרה | תמונה 15ירדן - פטרה | תמונה 16
תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר