זנזיבר - מוואקה קוגווה בקאה קו של מקונדוצ'י אשר באונגוג'ה

עיר האבן והפחים

מקונדוצ'י לא היתה קיימת בכלל, והאמת היא, שהכוונה הראשונית היתה לשוטט בזנזיבר החיה; זו של קובות התבלינים, של שעריה המגולפים בעצי ארז, של צחנת הסמטאות הכמעט עזתיות וזו של נמל הדיג הצבעוני, שאנשים שחורים ונוצצים מקרטעים בין סירותיו המתנודדות על מים לא שקטים.

זנזיבר היתה חלום האימפריה העומאנית של סולטני השודדים ומזיגתה בדם השחור של גזלני הים, הפכה אותה לסולטאנות ליגה ב', מול חופי אפריקה ובסיס למסחר מכוער בעבדים.

זנזיבר העיר באי אונגוג'ה*, היתה נקודת ההתחלה במימוש החלום של המסע הגדול - "בעקבות ליווינגסטון", וכשהגעתי, הנחתי את כֵּלַי בארמון של סוחרי עבדים מן המאה ה - 19, מפואר ומשעשע בצעצועי חלונותיו, בגודל חדריו, בעיפוש שטיחיו, בכילות האפיריון המתמקמקות שבו, בריח הטחב והעובש שריחף על מדרגות העץ החורקות שלו - ריח שכיסה על הצחנה החמצמצה, אשר הסתערה פנימה אל חצרו, מתוך מה שהדיף מבוך הסמטאות, שמתוכן התרומם אותו ארמון.

את הבקרים עשיתי בחיפוש חמדני אחרי חופים לבנים על גבול האוקיאנוס ההודי, שמימיו טורקיז, בצהריים חיפשתי אחרי העבר – בחורבות חמאמים עתיקים ומטים לנפול, בשרידי ארמונות ההוללות של הסולטאנים, אשר התענגו בכל עינוגי הבשרים האפשריים עם שפחותיהם ופילגשיהם, בבתי המידות המתמוטטים של האצולה שאיננה ובצריחי עמדות התותחים הערביים הישנים, אלה שלא הצליחו להגן על סוחרי העבדים מפני זעמם המתחסד של האנגלים. את השקיעות ביליתי בטיפוס על צריחי האבן, העץ והפח של העיר, מעל ים הגגות החלוד, שקצף לבן של כביסת עניים נפרע ברוחותיו.

בלעתי את ריחה של זנזיבר, את טעמיה ואת צבעיה, ורציתי לחזור ליבשת. המסע בעקבות דייויד ליווינגסטון – אגדה מרתקת ומושא חלומות מימי ילדותי - עמד עוד לפני, ואז, בטרם שעליתי שוב על הסירה המתנדנדת, זו שהשייט הקודם בה סכסך את מעי, זיהיתי תכונה שלא מן המניין ליד המוניות, בסמטה ליד המסגד הגדול של העיר.

שאלתי מה העניינים, ואז אמרו - מקונדוצ'י. כמו שאמרתי בראשית הדברים - מקונדוצ'י לא היתה קיימת עדיין, גם לא במפות ובספרים, אלא שאז הבליחה מפאת המפה תבנית זעירה של שלוש נקודות, כדרך שמסמנים חורבה. גם האותיות היו דקות מאוד, ללמדני, שאכן בחורבה מדובר. מקונדוצ'י התחבאה בקצה הדרומי של האי, בדיוק באותו איזור, שידעתי עליו עוד קודם לכן, כי בו התנהלו המשפטים הפומביים והכנסים החברתיים של אנשי זנזיבר הקדומים, עוד בטרם שהפכה לאי של סוחרי תבלינים משיראז שבפרס ולסלטאנות של סוחרים ערביים, שדמם נמהל בדם עבדיהם השחורים.

שוב שאלתי מה העניינים ואז אמרו - ראש השנה. בנקודה הזו נתפסתי למבוכה קלה : התאריך היה סוף יולי. היום ההוא בשנה לא התאים לכמעט מאה אחוזים של אנשי זנזיבר המוסלמים ולכמעט האחוז של הנוצרים ובכל זאת הנהגים התעקשו על ראש השנה. כלומר, ההגדרה שבה השתמשו היתה - שנה אחת מתה והשניה באה.

על אף חשדותי, שמא כל העניין הוא עורבא פרח, היתה לי תחושה מעומעמת, שמקונדוצ'י תהיה מסוג האירועים, שאתה בתוכם או שאתה מצטער. עליתי איפוא על מונית ואמרתי לנהג שייסע למקונדוצ'י. הוא, לא זו בלבד שלא התבלבל, אלא, שאפילו שיגר לעברי חיוך חם, דבר שלא התפנקתי בשכמותו יתר על המידה ביבשת השחורה.

קזינו, רולטה ועצי באובב

הטלטלתי במונית השחורה והקטנה כמו תרנגולת בדרכה האחרונה. נסעתי דרומה דרך שרידי יער סבוך ומטעים עתירי ווניל, קינמון וציפורן. פה ושם התרוממו מעל הנוף הירוק עצי באובב ענקיים שמסעפי ענפיהם העירומים קישטו את שמי האי המבהיקים בזוהר מסמא. לבאובבים האלה, כך נוכחתי, יהיה עוד תפקיד נכבד במאורעות היום שיבוא. מאוחר יותר למדתי, שבמקום אשר בו עומד באובב זקן וגדול, מרחפת רוח קדושה. אין זה מעלה או מוריד, אם הבאובב הזה גדל על אדמה מוסלמית או נוצרית, ולבד שיש מי שבא אל העץ הענק כדי לוודא, שאכן רוח קדושה מרחפת בענפיו המסועפים.

מקץ שעת טלטולים, בה חלפו על פני מכוניות עמוסות אדם שנסעו באותו הכיוון, עצר הנהג ואמר שכאן מקונדוצ'י ואחר הצהריים הוא יחכה לי באותו מקום. הראה בידו לכיוון בית משטרה, אשר בחצרו התאמנה היחידה לפיזור הפגנות של טנזניה בתרגילי סדר, והלך לדבר עם חברים. מכאן ואילך החלה מקונדוצ'י.

סמטת עפר אחת, שהעלתה אבק אדום – כזה שחודר אל כל נקב בגוף - הוליכה אל בין עצי שיטה גדולים וסמטה נוספת, שגם האבק שעלה בה מתחת לרגלי ההולכים לא פיגר בחדירתו המעיקה אל הנחיריים והאזניים, התפתלה בין כמה בתי בוץ ופח.

רוכליה בוהקי העיניים של אפריקה, עטו עלי מייד עם מרכולתם: שתיה חמה מן השמש, פירות מעוותי צורה על סף כלותם, ביסקוויטים בעטיפות קרועות שתאריך ייצורם קדם בשנים רבות ליום הגדול של מקונדוצ'י וכיו"ב. חפשתי "אקשן" ולא מצאתי. אמרו לי שהוא יתרחש בחצות היום בדיוק, וכרגיל לא האמנתי. לא לאמירה, לא לקביעת הזמן, ובעצם לא האמנתי שמשהו יתרחש באמת במקום המנומנם הזה, שנהגי זנזיבר נשבעו לי כי כאן תתחלפנה השנים.

היות שעמד לרשותי זמן רב עד חצות היום יצאתי לשוטט, סביב עצמי בעקר. כך הגעתי דרך משעול העפר והאבק האדום, שבין עצי השיטה, אל מה שנראה לנו כיריד בהקמה. מחיצות של בדי יוטה גסים נמתחו על מסגרות עץ פשוטות ויצרו תבניות של ביתנים וסככות. בחלק מהן מכרו כבר צעצועי פלסטיק, בחלק אחר מכרו בננות ולידם מכרו מכנסיים ופה ושם עוד עסקו במתיחת בדים ודגלונים צבעוניים.

על סף הכשפים

ים של אנשים כסה את הַמַּעֲרֶה הפתוח בין עצי באובב, בננות ודקלי קוקוס. מערה כזה נקרא קָאֵה קוֹ, כלומר - המקום שבו רוח מרחפת בין העצים. על עץ אחד ישבו ילדים וגברים וחיכו. ילדים אחרים ניסו לטפס על עץ אחר ונדקרו בקוציו הנוראיים. נשים ישבו בכל מקום, מיניקות במרץ בלתי נלאה את עולליהן. אלה שעוד לא חשפו את שדיהן עמוסי החלב היו בהכנות לקראת הפעילות הזו, שכן השמש הקופחת והזבובים היו ממש לזרא לתינוקות אשר נשאו על זרועותיהן, והרי ידוע שאין יפה כפטמתה השופעת של אם זנזיברית לסתימת פיו של ילד חסר סבלנות בסביבה עתירת חום וזבובים.

במקומות שונים פרשו בני משפחות את מנת אכלם וזללו ככל שידם הגיעה אל פיהם. מדי פעם היו שולחים מבט אל עץ הבאובב הענק, שניצב בפאתי הקאה קו ונראה כאילו הוא לבדו, חורשה שלמה של באובבים.

לא התקשיתי להבין, שהבאובב הזה הוא אבי המקום. בנקודה שהסתיים צילו עמדו אנשים לבושי לבן וטרחו להקים מוקד, מעצים יבשים, דמוי טיפי אינדיאני. ההסבר שקיבלתי מאנשי המקום היה, שהגברים הכהים הלבושים בגלימות הלבנות הם הכהנים והמכשפים, ושבמוקד העצים יושב אדם חי.

ברגע הזה הבנתי, כתשעים ותשעה אחוזים מבני האי הם מוסלמים, כאחוז אחד מבני המקום נוצרים ובחישוב פשוט זה אומר, שיש כאן מאה אחוז עכו"מ. כיצד לא עלה על דעתי הרעיון הפשוט הזה, שהרי אין באפריקה השחורה מקום שהוא נטול כישוף. אין ביבשת הזו אפילו דונם אחד חף מרוחות, מיצורים דמונים ומכוחות סמויים - טובים או מזיקים - אשר חייבים לְרַצּוֹת, וכל אחד יכול לעשות בהם שימוש לטוב או לרע.

הכהנים, או ליתר דיוק שרי הטקס - שָהֶה - ניחנו כולם בכוחות מאגיים, שעל כן הם באו במיוחד מקצווי אונגוג'ה, כדי לקיים את הטקס הכל כך חיוני, של חיסול השנה הקודמת וקבלת החדשה, מטוהרים ונקיים לקראת כל הטוב שירעיף עליהם העתיד. לטקס קוראים מְוָואקָה קוֹגְוָוה.

טומאה גדולה וטהרה מופלאה

לא היה צל בחצות היום. האוויר רתח וזמזום הזבובים נמסך בדכיי המלמול האנושי שבקע מאלפי פיות צמאים. כשמחוגי השעון התמזגו על השעה שתיים עשרה בדיוק, נשמעו צווחות מכיוון הבאובב הגדול, רעם מתגלגל של תוף חבט באזני, התחרה לרגע בנהמת ההמון, ששוחררה כמו יריית תותח אחרי ההמתנה הלוהטת והמאופקת. באותה שנייה ממש פרצו מקצה הקאה קו שני בחורים. הם רצו יחד עד מרכז השטח המוקף במעגל האלפים. שם פנו האחד אל השני והחלו חובטים זה בזה באלות ענפי בננה טריים - מְקוֹאָה.

עוד לא הבנתי מה רואות עיני ומשני קצוות מנוגדים של מקונדוצ'י הסתערו אל המערה שבין עצי הבאובב קבוצות בחורים, שרצו בעיגולים זו מול זו. הם צווחו כמטורפים, נופפו באלות הבננה שבידיהם, חלקם חבש כובעים מאולתרים, חלקם צבעו את פניהם בשחור ועליהם סימנים מאגיים, חלקם נשא אלות ביד וחלקם סתם רץ בצווחות רמות כשל מטורפים.

הצווחות נישאו בסוואהילית צחה, בניב המיוחד של דרום אונגוג'ה, ותרגומן החפשי מאוד הוא זה: "נבלות סרוחות שכמוכם. אתם נושאים אתכם איידס ואתם גם מפסידים בכדורגל". מנגד, נשאגו בחזרה גידופים בסגנון דומה: "אתם אוסף של תולעי רקב. אנחנו לא פוחדים מהאיידס שלכם ומי שמפסיד בכדורגל אלה האבות המצחינים של אמותיכם הזונות".

אחרי סדרות של ניבולי פה כאלה, הסתדרו עשרות הצווחנים אלו מול אלו, הניפו אלות - מקואה, והחלו חובטים בפראות איש ברעהו. מדי פעם היה אחד החובטים מפסיק את הקרב ורץ להצטייד באלות נוספות וממשיך במהלומות. לאלה שנמאס לספוג מכות רצח על הראש ובכל הגוף, פשוט הרימו את ידם החמושה לאות שהם מחוץ למשחק או, שפשוט ברחו מן החזית....

ככל שנקפו הדקות הלכו צווחות המרביצים והפכו לנהמות של חיות פצועות, וכאילו לפי אות, שלא הצלחתי להבין מהיכן הורד, נפרדו המחנות הניצים והמגדפים והדפו את עצמם לשוליים.

אל השטח העצום שהתפנה זה עתה מהמהלומות, הסתערו קבוצות של נשים צעירות. הן היו לבושות במיטב מחלצותיהן לכבוד החג. עד מהרה הן חלצו, תוך כדי ריצתן, את מנעלי החג, החזיקו את הסנדלים בידיהן ונופפו אותן בריצתן כשהן צורחות כמשוגעות ומשגרות לעבר גבריהן ניבולי פה מדהימים, כמו למשל: "מְסִינְקִטִיָה קִיטַנְגָה, נְיָאמָה יָאנגוּ הַאיְטָנְדֶה", שפרושו - "אם לא תקנה לי בד חדש, לא אתן לך לזיין אותי" (ממש כך!!....). או ניבולי פה אחרים, שהתייחסו לממדים הזעירים של אברי המין של בני זוגן, או לכיעור הנורא של עכוזו הנפול של הבעל ועוד כהנה וכהנה דברי בלע וזימה בוטים.

קבוצות הגברים, שעמדו בצד לא הסתערו על הנשים הגסות כדי לחבוט בהן באלות ענפי הבננה - ואומרים שבכל סביבות מקונדוצ'י לא נותר עץ בננה אחד שלם - אלא צרחו לעברן בחזרה "וָונְוָוקֶה וָוקֵאָה הָטוֹם וָובּוּנִי וָומָגִ'ינִי וָוגָ'א מִיָתאאָנִי", שפרושו - "לא שמים עליכן קצוץ, אנחנו נזיין את בנות העיר, יש מהן מספיק בכל מקום."

דו שיח הגידופים נמשך עד שלקאה קו של מקונדוצ'י הגיעו שליחי הכהנים. אלו, בריונים גדלי גוף, החלו לחבוט בפראות בקהל על ימין ועל שמאל ללא אבחנה. הקהל נס מייד על נפשו והבריונים, מרוצים מהתוצאה, המשיכו להסתובב על גבול העיגול האנושי שהקיף את מקונדוצ'י, שבמרכזו בלט עכשיו מאד מוקד העצים.

בכל פעם שמישהו מן הקהל חרג מקו המעגל, שנוצר בלחץ הבריונים ההולמים באלות, היו עטים עליו שומרי השאול האלה, ובאמצעות החבטות הנוראיות שכנעו את "פורץ הגדר" לחזור למקומו.

לחץ התנועה של הקהל לתפוס מקום טוב בחזית העיגול, כדי שיוכל לראות מה קורה אצל המוקד, ומאידך, האלות השורקות שהוטחו בכל מי שהעז להתקרב יותר מדי, יצרו תנועת ריקוד איטי, מעגלי, שכל המון האדם שהתגודד בעיגול המוכה נטל בו חלק כתנועת גל מערבולת ענק שאין לעצרו.

אז, מבלי שאפשר יהיה להבין איך ומהיכן, שולחה אש במוקד. ואכן, איש אחד מאנשי הכשפים שהתגודדו סביב המוקד, זינק ממנו מיד כשהאש החלה לבעור, וחף מלהבות הטיל עצמו אל תוך ההמון. אחריו רצו כל מי שעמדו מאחוריו, ולפניו נבקע ההמון כים סוף לפני משה רבנו. משעברו הרצים הצטרפו אליהם מייד אלה, ששניות קודם לכן פתחו את שורותיהם, וכך התרוקן הקאה קו של מקונדוצ'י מאדם.

המדורה כבתה והפכה לרמץ לוהט, כהני מקונדוצ'י הלבושים בלבן אחזו בענפים ירוקים ורעננים ופזרו באמצעותם, כמטאטאים, את אפר חטאי השנה הקודמת. זה עתה עלו בלהבותיה כל רוע האדם, כל האלימות, כל ריבי המשפחה ושנאות השכנים ואור גדול ונקי האיר את מקונדוצ'י, שענפים ירוקים רעננים וטריים הונחו בְּמַעֲרֶה הבאובבים שלה במקום המוקד השרוף.

המוני הרצים החלו לחזור אל מקונדוצ'י ומהר מאוד התפזרו בין המיניקות והילדים שירדו מן העצים והלכו אל היריד המאולתר ממול. שם בודאי שתו מיץ מחומם בשמש, אכלו פירות פגומים, שיחקו ברולטת העץ של ה"קאזינו" האמריקאי העשוי משקים, ובאמת איש מהם כבר לא התעניין ממש בקומץ כהני מוואקה קוגווה, שפנו אל שתי בקתות דלות מראה בצל הבאובבים של מקונדוצ'י. שם, בכל אחת מן הבקתות, נמצא מטה עץ עטוף בד אדום ובד לבן המסמלים את חילופי השנים.

על כסא, סמוי מעין רואים, בתוך הבקתות ישבו, באחת אישה ובשניה גבר. הם נקראים שָהֶה ורק הם, צאצאי השהה הראשי שהצית אש במוקד, רשאים לדבר אל המטות העטופים.

שעה אחת במדוייק אחרי שרעם התוף התגלגל אל מקונדוצ'י היה כבר ברור שהשנה הקודמת נעלמה לתמיד ושאחותה הצעירה כבר חוגגת, שכן האויר היה מלא בריח בשר שרוף. הבנתי שעכשיו אוכלים והלכתי משם.

*האיים אונגוג'ה (הגדול) ופמבה (הקטן) מרכיבים יחד את זנזיבר, שהיא החלק הימי של הפדרציה הרופפת - טנזניה. חלקה "היבשתי" הוא טנגניקה.

Error in getGallery: Could not find a part of the path 'C:\Inetpub\clientwebs\SeffiBenJoseph2\www\images\uploads\katava_zanzibar\'.select top 1 galleryFolder,title from tblContent where id=19780 And isActive=1;
תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר