בורמה - אגם אינלה, רמת שאן

על אגם קטן, יפה וגוסס

האנגלים עזבו את הודו בשנת 1947. בורמה – היום מיאנמר – היתה אז חלק מן הקיסרות הבריטית ומנהלתית - מסופחת להודו. מטעמים פנים-פוליטיים ובגלל זרמי הכוח הסמויים, אך הפעילים שבה בורמה לא שותפה אז במהלך והוכרה כארץ נפרדת שלא נועדה להכלל בפדרציה ההודית.

פחות משנה אחרי כן גם היא כבר היתה עצמאית. קדמו לאקט הזה הבטחות לעצמאות או לממשל עצמי בדרך כלשהי, שהבריטים כדרכם פיזרו ברוחב לב לקבוצות אתניות שונות בתוך הארץ הגדולה.

הבטיחו – והסתלקו, אחרי שאת כל עמדות השליטה והכוח הם מסרו למנהיגי הבורמים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בשטח "בורמה".

מאז ועד היום, לא הצליחה הארץ לזכות בדקה אחת של רגיעה פוליטית אמיתית. החונטה הצבאית האכזרית והמדכאה, ששולטת שם כבר עשרות שנים, שינתה את שם הארץ מ"בורמה" ל"מיאנמר", כדי לצמצם לכאורה את הגירוי השלילי, שנוצר עם החלת שמה של הקבוצה האתנית הגדולה על ארץ, שבה חיים גם אויביהם ההיסטוריים של הבורמים, ובהם העמים "קצ'ין", "מון", "קאיה", "ראקין", "צ'ין" ועוד.

המתח הפעיל הזה מוכר בעולם כהתקוממויות מקומיות ופזורות של "אנשי השבטים". זה מושג נוח כהסבר – על אף שמאז 1996, חלה הפסקת אש רשמית - מדוע רוב שטחה של מיאנמר סגור מפני זרים, מדוע הצבא מנהל מרדפים כולל שריפות כפרים באזורים הסגורים האלה, מדוע החונטה מקיימת קשרי תלות "חונקים" עם סין – שהרי חלק מן העמים המורדים חיים גם ביונאן אשר בשטחה, וברור איפוא שלסינים אין שום עניין בעצמאותם של העמים האלה, על חשבון מיאנמר.

הפרשיות הפוליטיות השונות באיזור הרב לאומי הזה סבוכות ונפתלות, ואזכרתן כאן נועדה אך ורק לעטר את הרקע להמשך, שהוא נטול מימד פוליטי לחלוטין ......

"מדינת שאן" היא הגדולה מבין כל ה"מדינות" הלא בורמיות. רובה – רמה הררית מכוסה בג'ונגלים סבוכים. מיעוטה הזעיר פתוח לתנועה ולביקורים של אזרחים זרים ומאחר שלנו הזרים, אין שום סיבה להעניש בבידוד ובניתוק את עמי בורמה הסובלים מידה הכבדה של הכת הצבאית השלטת עליהם, אחת לכמה זמן אני מוצא עצמי משוטט בדרכיה של הארץ היפהפיה הזו, קושר עוד ועוד קשרים עם אנשיה ו"מגלה" (כאילו ....) מקומות שלא היו מוכרים לי.

*****

על אגם אינלה שמעתי שנים רבות לפני שהגעתי אליו. חבר שטייל עוד בבורמה שלפני מיאנמר חזר מלא קסם ובעיקר לא חדל למלמל כיצד אנשי האגם חותרים בסירות באמצעות רגליהם.

מקץ כמה שנים, כשהצלחתי להגיע אל המקום, הבנתי שהחבר ההוא ניחן בנשמה יתרה של דג קפוא. הוא לא הצליח בסיפורו להפיק אפילו אפס קצהו של תיאור היופי האמיתי של האגם.

ראשיתו, בלילה ההוא לפני יותר מ-15 שנים, חבטות משוט באפילה דמומה ומוחלטת. רק נשיפתה הכבדה של האישה שהשיטה את הסירה הקטנה, שבה נדחקתי יחד עם נזיר וכמה שקי חבילות, נשמעה מעל ראשי.

יותר משעה בחושך, והסירה נחבטה קלות אל עמודי עץ שנשאו עליהם את משטח העץ הענק. עליו היה בנוי מנזר נא-פה-צ'אנג שהיה נמל הבית שלי בכל ימי שבתי באגם.
 

מטיילי התרמיל מכל העולם מכירים את המנזר בשמו האידיוטי – "מנזר החתולים הקופצים", כי מזה כמה שנים, נזירי המקום מאלפים להנאתם חתולי פ"ז מקומיים. תמורת מזון החתולים למדו לנתר דרך חישוקים. מעשה הקרקס התמים הזה ממביא בעקבותיו היום מאות מטיילים בשנה שמשלמים במיטב כספם כדי לצלם את האיוולת החביבה הזו ואף מותחרים בקופת המנזר אי אילו מעות במטבע קשה, החסר כל כך במיאנמר המרודה.

זכרוני שלי מאז, אמנם מחוייך בשל אבותיהם של החתולים, שהתנהגו אז ממש כצאצאיהם היום, אלא שהאגם היה אז ריק מתרמילאים ומבתי מלון. המנזר פתח שעריו בפני כאכסניה ותמורת שיחות ארוכות עם הנזירים, זכיתי במחצלת, שמחכה וכילה, מחסה מפני יתושי האגם המפלצתיים.

לילותי עברו אז בכתיבה לאור נר ובשיחות עם הנזירים. אחד מהם היטיב אז מאחרים לקיים את הקשר המילולי איתי. הוא הראה לי בגאווה גדולה כרזה של משרד התיירות הישראלי, ובה תצלום אוויר של מבצר הרודיון לא רחוק מבית סאח'ור, על גבול מדבר יהודה. התצלום היה ירוק מזקנה והיה שייך לימים בהם היינו אימפריה, שאדוניה לא חששו מלהציג רגליהם בשווקי בית לחם, בסמטאות בעלי המלאכה של בית סאח'ור ובמשכנות הבדואים סביב הרודיון.

לא הצלחתי אז להבין מהיכן התגלגל האוצר הזה אל המנזר, אי של עץ בנוי בלב אגם, במרומי מדינת שאן וכמעט על גבול התנועה של אנשים מן היישוב לפני נפילתם בשבי לוחמי גרילה הרריים.

הנזיר הפליא עוד ובאנגלית ה"שוטפת" שלו שאל, כשהוא אוחז בידיו בננה מקומית – "מיאנמר בננה! ישראל, בננה??"

"כן" אמרתי. הוא חייך והכריז תוך כדי הנפת בוהן – "ישראל בננה? Nomber One Israel !!"

כשהפרק הכלכלי הזה סוכם, הוא שאל אותי בקול מונמך, בסגנון שביבי נתניהו מטפח כשהוא רוצה להעביר לקהל, שיש כאן משהו סודי ומאד חסוי : "גוּ - דַה?"

עשיתי פרצוף של טמבל מוחלט גם אחרי נסיונו השלישי ללחוש באזני את המידע החשאי – "גוּ - דַה".

הוא לא התייאש. כיסה את עינו האחת בידו וניסה מכיוון אחר : "מוּ – סִי" גם כאן לא ירדתי ללב העניין.

הנזיר המשיך להחזיק את ידו על העין ובהרמת קול קלה פלט בהתרגשות – " מוּ – סִי, מוּ – סִי, דַה – יִין"

כאן סוף סוף הבנתי. "גולדה ומשה דיין". גיבורי חלומותיו של הנזיר עם תצלום ההרודיון.

כשאמרתי לו בהסכמה מתלהבת ש"כן, גולדה ומשה דיין", שוב הניף את בהונו כלפי מעלה וקבע נחרצות ש" Israel Nomber One !!"

את הימים הבאים ביליתי בהתבוננות משתאה בשייטי האגם, שאכן הניעו את סירותיהם תוך שהם עומדים ומזיזים את המשוט ברגליהם. עקבתי בהפתעה אחרי עשרות חקלאים, שהכינו את ערוגותיהם מאצות ומצמחי מים אשר אספו מקרקעיתו של האגם, ערבבו אותם בבוץ ויצרו כך ערוגות צפות שקובעו למקומן באמצעות כלונסאות – למניעת הסחפותן בזרם. "התרוצצתי" בין סמטאות כפרי הכלונסאות על המים, קניתי את מזונותי בשווקי סירות צפים, שמידי יום החליפו את מעגניהם ובעקר רוויתי אושר אמיתי מן השקט, מצלילות המים, מן הזריחות האפורות ומן השקיעות מבעירות העננים.

לא העסיק אותי אפילו כהוא זה המידע על "ברוני סמים" שגבול פעילותם הרצחנית מגיע עד לב האגם ושאין לחרוג מגבול זה דרומה.

לא הצלחתי לשכנע אף ילד מילדי האגם להצטרף למשט הג'מוסים החוזרים בשחיה אל רפתותיהם. לא נותר לי אלא לחפון את המראות ולהוסיף עוד נדבך למאגרי המחשבות שלי על מה יפה ומה פחות יפה בעולם המופלא שלנו.

לימים התבסס מעמדו של אגם אינלה על מפת התיירות העולמית וגנראלים מושחתים, מן החונטה המתועבת ששולטת במיאנמר, החלו להקים אכסניות ובתי מלון למכביר במימיו של האגם. שוב אין הוא אגם של רוגע ושל חיוכים אלא מזבלה הולכת ומצטברת של מלונות ואשפתם, סירות מנוע שמנועיהן הרועמים אינם חדלים מלטרטר 24 שעות, נעות הלוך ושוב על פני האגם וחופיו, תוך שהן משקיעות כמויות עתק של פיח במים הצלולים ומחדירות אליהם אינסוף סוגים של שמנים ודלק, אשר במוקדם או במאוחר ימיתו את הצמחים והדגה.

עם מות הצמחיה תעלמנה הערוגות הצפות. כבר היום "שייטי הרגל" מתפרנסים ממצלמות התיירים יותר מאשר מפרנסותיהם המקוריות. גם כמות הרוכלים השטים, שדולקים אחרי התיירים המטומטמים עם טונות של "מזכרות" זולות ומכוערות, הולכת ודוחקת את מקומם של הדייגים והאכרים התמימים וישרי הדרך, אשר הפכו לעבדים של ראשי מאפיות מקומיות.

לא תהיה זו קלישאה סתמית אם נאמר שהתיירות מחסלת את האגם. זה נכון בעוד הרבה מקרים והצער האמיתי המתלווה לאמירה הזו, שברור כי אין שום דרך לעצור את התהליך. רק לנסות ולמצוא מקומות שבהם החורבן עוד לא מוחשי.

Error in getGallery: Could not find a part of the path 'C:\Inetpub\clientwebs\SeffiBenJoseph2\www\images\uploads\burma_1\'.select top 1 galleryFolder,title from tblContent where id=19808 And isActive=1;
תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר