אל נוודי הצפון, רועי האיילים של אלה-קארי

אחרי "אלה-קארי, הילדה מלפלנד", שצלמה חנה ריבקין בריק בשנות החמישים של המאה הקודמת (געוואלד, איך שהזמן ממהר ....) נתקלתי עוד פעם אחת בלאפים (סאמי, בלשונם); התקלות שהעציבה אותי מאד, שעל כן הלאפים הפכו לעבדי התיירות, שוחרת הציפוי הנוצץ והמזוייף משהו, שמבטיחה מפגשים "אותנטיים ומרגשים" עם רועי האיילים "האחרונים בעולם".
עיקר האותנטיות בטיולי הלוקסוס אל לפלנד, הוא בזוהר הצפון, שעליו, כמובן, אי אפשר  לומר מילה רעה ובבדים הרקומים בסגנון לאפי מסורתי, עם עמידות גבוהה לאקלים הקר והקשה של לפלנד.
מאז הוצבו אצלי רועי האיילים "האמיתיים" על מדף מאובק בפנתיאון האכזבה והגעגוע.

שנים אחרי כן התפתחה אצלי תאווה בלתי ניתנת לשליטה, לטיולים באזורים שמעבר לחוג הארקטי, שהם טבע, נוף, דובי קוטב, זאבים, לוייתנים, נהרות ומפלי מים ושממה עד אין סוף; כזו, שלבד משועל אקראי, אפשר לנוע בה עשרה ימים רצופים מבלי לראות אפילו ציפור תועה.
בקיץ החולף הקדשתי כחדשיים - יחד עם חבורה קטנה של חברים מטיילים - לשני מסעות הזויים אל החוג הארקטי של הרי אראל, זה הרכס שמפריד בין אירופה לאסיה. וכך, אחרי מעבר מפרך ונוקשה למדי ברכבות, בסירות וברגל ברוסיה האירופית, במחוזות שיצאו מדפי הסיפורים הרעים על מחנות כפיה ועל שיירות גולים מזי מוות בחבלי קארליה וארכנגלסק, נעצרנו מרוטים ומשתאים באזור, שבו הטייגה הרוסית מנמיכה את קומת עציה והם הופכים לשיחים דלים, במקום שבו ניצב שלט צנוע ועליו כיתוב ברוסית: "אירופה" (מימין) "אסיה" (משמאל). אזור שהוא הטונדרה, כלומר, ביצת ענק עם נהרות ברוחב המיסיסיפי וערוצים חסרי כיוון, שלוליות בגודל של הגליל שמכוסות בצמחייה סבוכה כך, שעד שאינך טובע בהן, אינך יודע שהן קיימות.

הגענו - בקפיצה מבוהלת מרכבת נוסעת, שנהגה קיבל כמה רובלים ובקבוק וודקה, כדי להאט מאד את מהירותה - למקום, שפריחת הקיץ שלו מרעידה את לב הצייר ומערפלת את עין הצלם, אבל גם נותנת מחסה לענני יתושים צמאי דם, שהם, בניגוד לכל הגיון, הכלאה בין נמרים למטוסי תקיפה.


זהו המרחב הארקטי, שאינך יודע אם הוא עמק מוריק של נהר בקיץ קר, או הרים מושלגים וקרחים, שמבטאים נוכחות נצח של חורף ושממה קודרת. מעל ראשינו השתוללו עננים שהשחירו את פני השמים, מרודפים רוחות עזות החושפות שמי קיץ ארקטיים של אור יום בכל אשמורות הלילה. אלה ירקו עלינו לסרוגין את מטעני המים ואת מטעני השלג שלהם, באותה מהירות שבה התפזרו מעבר לרכס האראל והותירו את ממשלת השמים לתכלת עזה ומסנוורת.
לבד מן היופי שרמז על צוקים, נחלים וקניונים, היה שם יותר מרמז על עצמה חשופה של המרחב הארקטי נטול הגבולות.
כאן, מעבר למסילת "העבדים המתים" - מוורקוטה אל סלרחד, בשפך נהר הענק אוב אל הים הארקטי, שעליה כתב גם סולז'ניצין ביומני הסבל שלו - התגוללו בשקע קרקע בוצי למרגלות גבעה, ששלג נימר בלבן את שחור סלעיה, עיי חרבות של גולאג לשעבר. היום זה ״יישוב״ המונה כעשרה אנשים "מוזרים", הצופן בחורבותיו הנטושות את ענותם של תושביו מפעם. כולם היו גיאולוגים, שבפקודת מנגנוני הכפיה בארצם, עסקו במחקר הרי אראל, באיתור המינראלים הטמונים בעומק הרכס, בכרייתם ובהכשרתם לתעשיית המלחמה של האימפריה שמתה.
המעבדות הפכו למזבלות של מאות אלפי דוגמיות חומר, המרפאה ומועדון המיוחסים נראים כשכונת שוליים בנגסאקי של אוגוסט 1945. כשחרושצ'וב ביטל את הגולאגים, גם זה, פוליארני שבחבל יאמאל, התרוקן ושני דורות היו צריכים לחלוף עד שילדים שנולדו כאן - נשלחו להלחם באפגניסטאן וחזרו, חלקם נכים וחלקם נחושים - החליטו לשוב אל מה שהיה גולאג הולדתם ולהציבו על מפת המקומות ברוסיה, אשר ראוי לבוא אצלם כמטיילים.
הקימו במו ידיהם צריף מעץ, הכשירו בו מטבח ושרותים ומקלחת וחדרי שינה, הביאו מוורקוטה טבחת שופעת אברים וזעופת פנים - בעלה ממילא מתגורר באחד הצריפים הפזורים לאורך מסילת העבדים המתים. כלבון שחור ושתי חתולות: קושקה א' וקושקה ב', חולקים את הצריף עם הילדים שחזרו כענקים קודרי פנים מאפגניסטן ובאנו אנו, והטלנו מהומה בחלומם, בטונדרה שלמרגלות הרי אראל מעבר לחוג הארקטי.
והנה חזרנו אל חלום אלה-קארי, זה ששכן באבק הפנתיאון האכזבה והגעגוע. חברת הענק הרוסית, "גאזפרום", שפוטין חפץ ביקרה מטעמים אישיים ותועלתיים לחלוטין, עמדה על פוטנציאל הנפט והגאז באגנו התחתון של הנהר אוב, לקראת שפכו - 800 ק"מ אורך השפך בלבד - אל האוקיאנוס הארקטי. שלחה חברת הענק אצבעות של מגדלי קידוח אל אדמת יאמאל ושמיה, מתחה רצועה של מסילת ברזל אל לב הטונדרה של יאמאל ובנתה אף עיר של מנהלת נפט - לטובת כל מאגרי בנפט והגאז של מערב סיביר ויאמאל בהם.

שלא כלאפים מפינלנד, השבטים והעמים האוגרו-פינים של חבלי יאמאל וקומי באמת לא ראו תיירים. באמת לא פשטו את בגדיהם המרוקמים ולא החליפו אותם בסינטטיקה "חכמה" נגד פגעי מזג האויר. גם שמעם מעולם לא יצא למרחוק כזה של הלאפים וגם אני וחברי לא שמענו עליהם, עד שיום אחד בא צוות של צלמי BBC זריזים וצילמו את רועי האיילים של עם מעמי יאמאל - הננץ (בשני סגולים, על משקל מלט....) לאמור: כלתה הרעה אל פניהם וארצם תהיה למשיסה אצל קלגסי "גאזפרום".
משראיתי באקראי את התיעוד הבריטי הזה, קמה אלה-קארי של ילדותי הרחוקה והתייצבה מול עיני כאומרת: "אני כבר באה בימים מאז שקראת עלי לפני יותר מחצי מאה, אבל אחי ואחיותי, אלה שראויים באמת לתואר "רועי האיילים האחרונים בעולם" וגם: "אותנטיים ומרגשים", משוטטים עדיין בטונדרה הארקטית, משני עברי האראל, בסיביר האסיאתית ובחבלי הצפון הארקטי של רוסיה האירופית. מחנותיהם עודם נעים מדי יום בעקבות האיילים, אלפי החיות, לחות העין ושעירות הקרנים המסועפות, מכתיבות עדיין את קצב הקמת האוהל - הוא הצ'ום בלשונם, ומראהו כטיפי אינדיאני - ופירוקו ואת הכורח לקפלו לגורמיו ולהטעינו על מזחלות רתומות לאיילים."
תם הדו-שיח החלומי עם אלה-קארי ויחד עם חברי, רון ממונגוליה, התחלנו לגשש באפלת הלא נודע עד שמצאנו את הקשר הנכון, שאתו נפתחה לנו הדרך אל פוליארני, גולאג החוקרים הנטוש ביאמאל, למרגלות האראל הארקטי.
משהגענו אצל הגולאג, פרקנו בו את ציודנו ונחנו מתלאות המסע, כל מה שרצינו היה להגיע אל הנוודים, שהם חמקמקים כרוחות הטונדרה וענניה. היום כאן ומחר אינם. מניעים את מזחלותיהם עם עדרי האיילים הלוחכים את חזזיותיהם מן האדמה הבוצית והקפואה .הדרכים אל מחוזות המרעה היו מוצפות. הפשרה מאוחרת ונהרות שגאו בפראות חסמו את דרכי הנוודים ואייליהם וסכנה גדולה ארבה ללוכחי החזזיות, שהמלאי במקומותיהם יאזל ובאין דרך לחצות את הנהרות, ימותו ברעב.

האמצעי היחיד לנוע בטונדרה הזו, התגלה כמשוריין רוסי ישן על שרשראות, או ברכב שטח קשוח, שהרכיבו עליו גלגלי בלון ענקיים. בזה גם  בזה חלפנו על פני הביצות וצלחנו את הנהרות הגואים, שוטטנו בלילות סופה מקפיאה ובימי גשם סוחפים ברחבי הטונדרה של יאמאל, עצמותינו חישבו להתפוקק וחלמנו על כוס קפה מזרח תיכוני לוהט. היו שעות ששאלתי את עצמי "למה זה מגיע לי?".....

חיפשנו צ'ום (האוהל....) לבן במרחב ענק, גדול יותר מפולין, באור הדמדומים הנצחי של הקיץ הארקטי, מתחת לענני סופה ובכתמי האור על האדמה, שנשטפה פה ושם בסילונות בהירים. במסע האחד – מצאנו את שבט חאנטי ובשני את קומי.
האירוח, כמו הופעתם המדהימה של האהלים - בקדחת נדודי המזון על סף אבדן –, היה בלתי צפוי. ארוחות עשירות לאורחים מהעולם האחר, שאם לא היינו נעתרים להן, היה זה עלבון צורב ובעיטה ברגל גסה בחובת הארוח, עשייה בלתי פוסקת של גברים ונשים סביב האיילים, תלבושתיהן הצבעוניות של נשות האהלים, משחקי הילדים, שכמו בכל העולם הלא דיגיטאלי, הם משחקים במה שהטבע נותן - עלים, ענפים, אבנים, בוץ וגורי כלבים....
ומה שהפתיע יותר מכל הוא, שלנוודים הארקטים האלה יש תווי פנים מונגוליים וצבע עור, עיניים ושיער – כשל הסקנדינבים. רצה לומר, לבן ותכלת וצהוב.  אלוהיהם (בין אם התנצרו ובין אם לאו) הם נשמות המים, העצים, העשב, החיות והשמים. את אהליהם חוצה קו קדוש שאין לזרים (ולנשים .....) רשות לחצות אותו, ובעולמם הקר האייל נמצא במקום שבעולמנו אנו נמצא המחשב. כלומר, האייל הוא חזות הכל, הוא בסיס הקיום, הוא מושא הדיבור, אתו יש חיי חברה ומשפחה ובלעדיו הכל קמל ודועך.

ראינו את אלה-קארי רצה וצוהלת, משחקת עם טיאפו – כלבה האהוב, רוקדת עם חברותיה, ראינו את הנשים הבוגרות סביבה, טורחות באוהל, מפרקות אותו, מסייעות לגברים באיסוף האיילים למכלאה מאולתרת ובחירת אלה שירתמו למזחלות, ראינו את גברי החאנטי והקומי נדחקים בין אייליהם ולוכדים אותם בפלצור ואף אכלנו אתם את כבדו החם והחי של אייל, שזה עתה הועלה כזבח לנשמת הארוח הנאות ....
כל זה היה באישון בוקר אחד ובאישון בוקר שני וביניהם פרצה סופה ארקטית בטונדרה וגם זרחה השמש עליה. באחד היתה הטונדרה כמושה וקפואה ובשני – ירוקה, מוארת, פורחת והלומת יתושים.
אחרי כל אלה, הרחקנו אל סלרחד על גדת נהר הענק – האוב ועל פניו הפלגנו דרומה, במעלה הזרם כדי לחזור אל הקפה של המזרח התיכון ולהמשיך לחלום את סיפורה האמיתי של אלה-קארי, 2014.

 

 

תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר