אוזבקיסטאן ותורכמניסטאן - שדה המוות והתקווה של ח'וֹרֶזם מעבר לנהר

רוצים לטייל באסיה התיכונה??
אַלְבִּינַה היא אשה צעירה וגדולה. פניה חלקים ויפים ורק שני קווים של מרירות עלומה חורצים את צידי שפתיה, יורדים במהלך איטי ועדין ומשרטטים סנטר חזק ומעוצב מעל צוואר ארוך, שחלקת עורו לבנה כשלג. עיניה עצובות מדי. עצובות מכדי לשרת את תפקידהּ המוזר – אישה רוסיה בודדה בלב אוכלוסיה תורכמנית ואוזבקית, שהפונדמנטליזם המוסלמי הולך ומתפשט בה במהירות.
מה שהיה בראשית איננו יודעים. רק זאת שבעמק ח'וֹרֶזְם אשר על גדות הנהר אַמוּ – הוא האוֹקְסוֹס בפי היוונים מאז ימי הרודוטוס, והג'איחוּן בפי הערבים מאות שנים אחריו – קמה במאה ה-12 ממלכה תורכית זועפת שקודם היתה ווסאלית של הקיסרות הסלצ'וקית. עמה היה ממוצא פרסי וכך גם דיבר אם כי שליטיה שדברו תורכית לא ידעו אל נכון דם מי רב בעורקיהם, פרסי או תורכי. מלכיה שאימצו את האסלאם, השליטו אותו בכל רחבי העמק והשחיתו מלפניהם את המאמינים בתורתו העתיקה של זרתוסטרא ואת אמונתו, שעדיין היו רבים באסיה התיכונה, אשר לפנים שלטו בה הפרסים. הממלכה הזו לא נתקראה בשם, זולת בשמם של שליטיה – הח'וֹרֶזְמְשַאה, כלומר, מלכי ח'וֹרֶזְם - ובירתה גוּרגֶנץ' שגשגה על גדות נהר אַמוּ ועל אחד מסעיפיה החשובים באותה עת של דרך המשי.

במאה ה-13 עשה השאה של ח'ורזם שגיאה, שעלתה לכל העלם המוכר אז בטלטלה אכזרית וכואבת. ביהירותו ובטפשותו התגרה בג'ינגיז חאן, שיכולתו יוצאת הדופן עוד טרם הוכרה, ורצח כמה משליחיו שניסו "לסגור" עסקה כלכלית כלשהי. החורבן שהחאן הנזעם המיט על הממלכה היה הראשון בסדר השואות שגרם בדרכו מערבה. הוא הרס את הסכר של הנהר אמו, הציף את גורגנץ', טבח את מי שלא טבע והרס כל מה שניצב על פני האדמה לבד מ"בדל" צריח אחד של מסגד, ששרד עד היום.

פחות מ-180 שנה מאוחר יותר, אחרי שגורגנץ' התאוששה ושלטה בה שושלת של צוּפים מיסטיקנים, ניחת עליה חרונו הנורא של האמיר האוזבקי תִימוּר לֶנְק. הוא, בהומור המיוחד שלו, לא רק שהרס אותה שוב עד היסוד, אלא קודם לכן ערף אלפים מאזרחיה ואת שאר תושביה הפגיז באמצעות הבליסטראות והקטפולטות שלו, בגולגותיהם הערופות של אלה שכבר הספיק לטבוח......

גם מן האימה הזו גורגנץ' היתה יכולה להתנער. על אף שממלכת החורזמשאה קרסה זה כבר, אפשר היה לה, לעיר, לקום מאפרה ומעפרה וכדרך ערים אחרות בתולדות הימים לחזור ולהיות כרך שוקק שקיומו אחוז בדרך המשי, בשוק, בעמל תושביה ובברכתו של נהר אמו.

אלא, שבאזורים כעמק חורֶזם על גדות הנהר אמו, העדרם של מים הוא מותה של התרבות. עם מעט מטר השמים המזרזף כאן בקושי, אפשר רק לחזות באימה כיצד קרקעות הופכות מלֵחות, באין גשמי ברכה לשטוף אותן. הנהר הגדול הסב מהלכו, כדרך שדברים כאלה מתרחשים בהרבה מקומות באופן טבעי, וגורגנץ' נותקה לפני כ-350 שנה מאפשרות חייה.

תושביה נטשו, עברו את הנהר הבוגדני אל צידו האחר, התיישבו בארץ הפורה, שאלכסנדר הגדול קרא לה טראנסאוקסאניה, "הארץ שמעבר לאוקסוס", והערבים – "מַא-וַורַאא'-אֶ נַּהְר" (מעבר הנהר), ואומות העולם קוראים לה אוזבקיסטן. לעירם החדשה קראו אורגנץ' ואת חורבות עירם הישנה נטשו למלח, לערבת הקוצים ולַבָּתָה. התורכמנים שבאו אליה ממדבר החולות השחורים – קראקום – שמדרום, ערפו את ראשי הנותרים בה, את שרידי גנותיה נתנו למשיסה לשיני גמליהם וצאנם וקראו לחורבה קוֹנְיַה אוּרְגֶנְץ' כלומר – אורגנץ' הישנה וקברו בה את מתיהם.

אלבינה

300 שנה בערך עברו על עמק חורֶזם באגן נהר אַמוּ, וסניף המפלגה הקומוניסטית שלח לכפרי האוזבקים והתורכמנים את אלבינה. אלבינה היא רוסיה למחצה, היא בהירת עיניים, גווה זקוף ונשיותה בוטה ומתריסה מתחת לגלימתה הפרחונית, התורכמנית המסורתית. מחציתה האחרת – טטארית. עיניה חתוכות כשקדים ענקיים בפניה הרחבות. הן רחוקות מעט זו מזו ומרככות מאד את החריצים שהתוו חייה בצידי סנטרה. לפני יותר מ-25 שנה הגיעה לכאן כבוגרת לימודי ספרות אנגלית והיסטוריה בטומסק שבסיביר. בשירותה את המדינה פה, כמורה בין הכפריים המוסלמים הנבערים, החזירה לבריה"מ את "חובה". היא לא העלתה על דעתה שמקץ כמה שנים היא תהיה אשה קשת יום, מורה לאנגלית בבית ספר מוסלמי לילדים אוזבקים ותורכמנים, במדינה מושחתת שנשיאה, סַפַּרוּדִין נְיַאזוֹב, ייטול לעצמו את הכינוי "תּוּרְכּמֶן בַּאשִׁי" – ראש התורכמנים, ויכריח את נתיניו לסגוד לפסליו לתמונותיו בראש חוצות ובשולי הדרכים.

הנערה אלבינה, בוגרת האקדמיה, לא חזתה שמקץ השנים האלה תהיה נשואה למורה אוזבקי בעמק חורזם, בכפר דל וקטן ללא חשמל וללא מים זורמים, תגור בבקתת בוץ, תגדל את ילידיה כמוסלמים תורכמנים, כדי שלא יבולע לעתידם במדינה שפניה הלאומניות הולכות ומתקשחות במהירות; היא גם לא ידעה שהמורה האוזבקי לו נישאה, יתמכר לאלכוהול ולסמים, יהיה תלוי בהכנסתה הזעומה עד אחרון נימיו, ואת זעמו ועצבונו יפרוק עליה באלימות נוראה.

אלבינה האישה חובשת שביס כדרך התורכמניות, שמלתה ארוכה גם כן כדרכן. שרוול מסתיר צלקת כעורה בזרועה, עדות לנפלאות חייה במחיצת בעלה. חיוך מריר נסוך כמעט דרך קבע על פניה של האישה, ובין עיניה האפורות כענני הסתיו חרוש קו עדין, כמעט בלתי נראה, שהוא תמצית חיי עלבונה.

אלבינה הביאה אותי אל חורבות גורגנץ' בבוקר הסגרירי, כמעט היחיד בדור האחרון בחורזם. המוזוליאום הענק של הנסיכה טוּרַאבֶּג חַ'אנִים מן המאה ה-14, התנשא מצידה אחד של הערבה מלוחת הינבוטים. מולו התרומם אל השמיים כאצבע מפלצתית הצריח הנטוש של מסגד קוֹטְלוּג תִימוּר, אביה של הנסיכה, ועל אף העזובה ובדידותו, הוא עדיין הצריח הגבוה ביותר בכל אסיה התיכונה.

סולמות ונשמות

חורשה קטנטונת בלב ערבת הינבוטים מצלה על בקבוק וודקה שבור, פחית מחלידה ומעוקמת של משקה אמריקאי ושרידי מזון. סחבות קטנות קשורות לענפים בחורשה ונשים עוטות שביסים חולפות על פניה. הן מתפללות במלמול, מציגות את כפות ידיהן לפני חזותיהן ומגיעות אותן אל הפנים, כאילו אספו את האויר שנטהר בתפילתן מול העצים וסמרטוטי הנדר הקטנים. מרימות אבנים קטנות ואחר כך מניחות אותן בשלשות לא סדורות בצד השביל.והן הולכות, הנשים, אל גבעה, ואינן מסבות את מבטן אל סולמות הפזורים בערבת הינבוטים המלוחה. מהם שעומדים ומהם שמוטלים על הקרקע, מהם קטנים ומהם גדולים. סולמות מתפוררים בכל מקום.
 

מאות אלפי נשים כבר עברו כאן, מאות אלפי צרורות אבן מוטלים בשולי הדרך והיא מתפתלת בין קברים משוקמים של אנשי שם מימי הביניים, כאלה שיצרו מדעים ועיצבו רפואה, שוררו וכתבו את דברי הגותם בספרים, בימים שאירופים היו טורחים טרחה של ממש, אלה בהשחתת מבצריהם של אלה. ואחרים – בביזת נפלאות ארץ הקודש וקיסרות ביזנטיון ונסיכויות הערבים והתורכים במזרח התיכון. בעיקר היו אז האירופים רחוקים מן המדע ומן הרפואה, מן ההגות וההגיון, כמרחק שאליו יכלו להגיע באבני הקלע ובקטפולטות שלהם, שהטילו אותם אל עומק האלכימיה והכישוף ושנאת השונה והזר.

הקו בין עיני אלבינה כאילו מעמיק וכאילו טרוניה יש בדבריה, כשהיא מספרת לי שהנשים מניחות את האבנים הקטנות לאות שהיו כאן על אדמה קדושה והן מסמנות את נוכחותן – שהרי מפסען ייעלם כלא היה והאבנים תוותרנה לתמיד – לאמור, היינו פה, ביקשנו, רצינו התפללנו.

ומן הטרוניה - כאילו אמונה טפלה יצוקה בצניעותה של המחווה הנשית הזו - זורם הכעס. כעסה של האישה שנלכדה בעבותות האלכוהול של בעלה ובאזיקי החופש של תורכמניסטן הכולאים את אלבינה הטטארית-הרוסיה מסיביר, אל אדמת ח'ורזם המתמלחת.

כועסת היא על הסולמות. לא של ימי הח'ורזמשאה הם, ואף לא מן הרנסאנס של הדרווישים אחרי שיאי אלימותו של תִימוּר לֶנְק. אלה נהגי הקבורה של היוֹמוּד, שבט משבטי התורכמנים שירש את עמק ח'ורזם באחת מתקופות המוות של התרבות. כי ימות גבר מן היומוד, יציבו על קברו סולם, כדי שנשמתו תוכל להיעזר בו בעלייתה השמימה, אל אפרי המרעה המוארים והטלולים תמיד. כך גם תעשה נשמת הילד אם חלילה נגזר על מסגרתה הגופית לסיים את ימיה בעולם בטרם עת. זה הוא עתידם של הגברים והבנים בעולם הנשמות. אך הנשים, וקולה של אלבינה נצבע בגוון לעגני ומר, נגזר עליהן להשאר בערבת הינבוטים המלוחה. נשמותיהן נדונו להוותר לנצח עם השלד המתמקמק בדרכו אל אופל האדמה. וכדי שחלילה לא תוכל אישה או נערה, לרוץ בעקבות הגברים, שכל מנעמי העולם הבא מזומנים להם עד יום תחיית המתים, אין מציגים בעמידה את מצבת הסולם שלה, אלא משכיבים אותו על פני האדמה והוא כסורג הכלא לנפש. סולם סורג גדול לאישה הבוגרת וסורג קטן לילדה.

נשים צעירות עוטות שביסים פוסעות לאיטן בין הקברים והינבוטים, דורכות על גלי אבנים קטנות ורומסות את שיחי ההָגָה המשתרגים מבעד לקרומי המלח. הן נעצרות למרגלות הגבעה אצל עץ קטן, עטוף בפיסות בד קטנות. יש שהן מהודקות אל העץ בקשירה נואשת ויש המטלטות ברוח הקלה, משל הן עלי העץ, כאילו טרחו הנשים וקשרו את פיסות הבד שלא יבוש העץ בקרחתו. הן קדות לעץ, חגות סביבו פעם ופעמיים ובתפילה שקטה, רק שפתיהן נעות, הן רוכנות ומניחות שטרי כסף מהוהים של מַנַאט

עם דמותו של ראש התורכמנים – סַפַּרוּדִין נְיַאזוֹב, התּוּרְכּמֶן בַּאשִׁי. פעם מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית התורכמנית, אחר כך, נשיא הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של תורכמניסטן והיום השליט לכל ימי חייו של הרפובליקה החילונית הדמוקרטית של תורכמניסטן "החפשית".

בתורכמניטן של התורכמן באשי נסגרו האוניברסיטאות, כי אין לנשיא צורך במשכילים. לזרים שאינם קשורים להפקת נפט אין כניסה יותר לתורכמניסטן, הנשיא מוכר את הזכיונות לחיפושי נפט, בעקר לחברות גרמניות, במחירים מופלגים והכסף מגיע ישירות אל אבי האומה. התורכמנים שחיים על נפט, אוכלים את חולות המדבר שלהם ומכתתים מטבעות כסף פַּרְתִים קדומים, לקישוטי ראש לכלותיהם.

להתגלגל בין העריסות

הנשים השלימו את הבקשה שבעטייה הגיעו לכאן, חלצו את נעליהן וטפסו אל הגבעה שלמרגלותיה עץ הבקשות. "קִירְק" מוּלַה הוא שם הגבעה ופירושו בתורכמנית – ארבעים חכמי הדת - רומז למהותה של הגבעה, שהיתה מצודתה של גורגנץ' בטרם שהחריבוה המונגולים והתורכמנים. היא היתה גם מקומה של האקדמיה למדעים, פאר האינטלקט הקדום של אסיה התיכונה. בימי פארה – במאה ה-10. אז ידעו חצרותיה את אַבּוּ עַלִי אִבְּן אֶ-סִּינַא פיסיקאי, רופא, פילוסוף ענק, שעד מיסוד הרפואה המודרנית היה הוא האורים והתומים של רופאי העולם המערבי ואפילו צ'וֹסֶר הזכירו ב"סיפורי קנטרברי". עמו חי כאן אַלְבַּירוּנִי, שכ-500 שנה לפני קולומבוס כבר ידע שהארץ היא כדור וכ-500 שנה לפני קופרניקוס ידע, שהארץ חגה סביב השמש ולא ההיפך. הוא מיפה יותר מאלף כוכבים ברקיע וטעה ב-21 ק"מ בלבד כאשר חישב את קוטר כדור הארץ. כמספר הזה בערך, גם שגה בהערכתו את מרחק כוכבנו מן הירח.
מאות אלפי נשים כבר עברו כאן, מאות אלפי צרורות אבן מוטלים בשולי הדרך והיא מתפתלת בין קברים משוקמים של אנשי שם מימי הביניים, כאלה שיצרו מדעים ועיצבו רפואה, שוררו וכתבו את דברי הגותם בספרים, בימים שאירופים היו טורחים טרחה של ממש, אלה בהשחתת מבצריהם של אלה. ואחרים – בביזת נפלאות ארץ הקודש וקיסרות ביזנטיון ונסיכויות הערבים והתורכים במזרח התיכון. בעיקר היו אז האירופים רחוקים מן המדע ומן הרפואה, מן ההגות וההגיון, כמרחק שאליו יכלו להגיע באבני הקלע ובקטפולטות שלהם, שהטילו אותם אל עומק האלכימיה והכישוף ושנאת השונה והזר.

רק כמאה וחמישים שנה אחריהם יקימו בפריס אוניברסיטה ללימודי דת ויעברו עוד כעשר שנים עד הקמת האוניברסיטה באוקספורד. 650 שנה יחלפו עד שהַרְוֵי יגיע לחקר מחזור הדם באנגליה, כדי לאשר לכאורה את מה שאמר אבן א-סינא. בליקוי חמה באירופה, עדיין נלחמו בימיהם בתופים ובשופרות.......

התרבות שגאתה כאן, ב"קירק מולה", נשחתה ועצמות הטבוחים שניסו להגן עליה מפני זעמו של ג'ינגיז חאן עדיין מבצבצות לעיתים מצדודיתה של גבעת ארבעים חכמי הדת. בזמן לא ידוע, שמעולם לא תועד, אנשי עמק ח'ורזם הפכו את תל החרבות הזה לקדוש.

אלפי אבנים קטנות מונחות על פניה השטוחים של האקדמיה האבודה. נשים עומדות שם, רוכנות ומניחות אבנים קטנות. הן סובבות במעגל את ה"מַנְדַלוֹת" הגדולות המונחות שם, שעשויות כולן מהאבנים הקטנות. ביניהן מונחים מאות סרטי בד קטנים שצבעיהם דהו.

אלבינה מתבוננת בתשומת לב בנשים הסובבות כבר פעם שלישית סביב האבנים. "הן מבקשות כך על פרי בטן" היא אומרת. "כל מי שיש לה בעייה עם משימתה העיקרית של האישה התורכמנית, מגיעה לכאן".

אלבינה לא מחייכת כשהיא מספרת את זה, ובאותו טון מתוח היא אומרת שמדי פעם היא שואלת את הנשים הצעירות הסובבות כאן, אם הן בקרו גם אצל רופא נשים. "ומה התשובה המקובלת?" אני שואל, אלבינה מצביעה על האבנים ואומרת לי "תתכופף וגם תרכיב את המשקפיים שלך", וזה מה שאני עושה.

צורותיהם של הסרטים והסמרטוטים התבהרו מייד. אלו הן עריסות קטנות ובובות בדמויות של תינוקות מונחות בתוכן. "זו התשובה שלהן", היא אומרת, "לקדושתה של פינה קטנה אחת במקום הזה יש יותר כוח מאשר לעשר מרפאות נשים על כל צוותיהן הרפואיים".

"ואם החוגה סביב עיגולי האבן והעריסות הקטנות לא עוזרת בכל זאת, פעם פעמיים ושלוש?" אני שואל.

אלבינה משלבת זרועה בזרועי ואומרת, "אם תהיה רציני אראה לך משהו".

אנחנו הולכים אל קצה הגבעה. איש לבוש בגדי חולין ישב שם בישיבת קריסה. נשים, גבר ונער צעיר נעו סביבו, מחפשים מקום להניח את שקיות הפלסטיק שנשאו עם אכלם וציודם.

אישה צעירה אחת באה אצל האיש והוא, כך מסתבר, אימאם היודע תפילות ודת ופסוקים קדושים מן הקוראן, ואינו לבוש בגדי כהונה, שכן התורכמן באשי אוסר עדיין על פרהסיה של כל מה שאינו חילוני ואפילו העם שהוא "ראשו", מלא וגדוש בדתו של מחמד, אשר רק עתה, אחרי קריסת האימפריה הסובייטית, יצאה שוב מן הצללים ומאיימת לכבוש את כל המדבר מחדש ולמלאו באימאמים, בדרווישים ובמולות.

האימאם מברך את האישה הצעירה והיא משתרעתת למרגלותיו, אפיים ארצה מלוא גופה. בנגיעה קלה הוא דוחף אותה והיא מתגלגלת לאיטה במדרון הגבעה כחבילת בגדים, נחבטת בדרכה במהמורות האדמה הקשה והמלוחה ונעצרת למטה במקום שנעצרת.

כאשר קמה, והסחרחורת שככה, חזרה האישה אל פסגת הגבעה כדי לשוב על הגלגול עוד פעמיים. בפעם הראשונה נטתה ימינה מן המסלול הרצוי ולכן נותרו לה עוד שתי אפשרויות לפתור את בעיית עקרותה. אם היתה קמה ממסלול החבטות בנקודה אחרת כי אז זה היה הסימן שכבר הלילה תתעבר, אך אם היתה נוטה לשמאל הנתיב, היה עליה להמתין שלושה שבועות לתקופת הפריון הרצויה במחזורה הבא, ולשוב אל האימאם עם התרומה המתאימה.

אם האישה עובדת וקשה לה להגיע אל מרפאתו הפלאית של האימאם, מתנדב בעלה, שהרי הוא שותף בעל כרכו לבעייה המשפחתית, ומתגלגל במקומה מראש ה"קירק מולה" אל מלחת הינבוטים הלוהטת.

הבנתי, שמשמעות המרפאה המודרנית הפכה כאן לשולית ולחסרת משקל, רק כאשר ראיתי אחרי זמן מה, שלא רק אישה מתגלגלת שם, אלא נער קטן, אשר את הקדיש גלגוליו למטרה הנעלה, להיות בעצמו אימאם כשיהיה גדול.....

מקץ ארבעה חדשים חזרתי אל אלבינה ואל המקום. גשם לא ירד, ח'ורזם להטה באש הצהריים וערבת הינבוטים המלוחה של אורגנץ' רטטה מתחת להבל האדמה. אימאם אחר גלגל מן הגבעה גבר שבא במקום אשתו העובדת ומפרנסת.

אשה אחרת התגלגלה אחר כך במדרון וחזרה אל עיגולי האבנים הקטנות, היטיבה את אבניה ועריסתה, נטלה את נעליה וירדה עם חברתה בנחת במורד הגבעה אל עץ הבקשות, כאילו אין היא מכירה בסדר הנכון, העולה, של עוצמת הקדושה והבקשה ואלבינה אמרה – "שאולי עכשיו היא תלך גם לרופא נשים".

********

שנה וחצי מאוחר יותר, הצליחה אלבינה – בעזרת ידידים בעלי השפעה - לקבל היתר יציאה מתורכמניסטן עם ילדיה, כדי לטפל בילדתה אשר חלתה במחלה שהטיפול בה בתורכמניסטן הוא בלתי אפשרי. בתואנה של ביקור אצל הוריה הזקנים והנוטים למות, היא הגיעה לעיר המכרות והתעשייה האפלה, צ'ליאבינסק שלמרגלות הרי אראל, ומאז היא מורה לאנגלית בכפר קטנטן. היא סובלת קור ועוני נורא ואין לה יותר בעל אוזבקי, מוסלמי שיכור ואלים.

תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר